1.2.11 מהר קוק לקרייסצרץ

1.2.11 הר קוק

בזמן שאני כבשתי את הפסגה, החברה למטה לא בטלו את הזמן ויצאו לכמה מסלולים נחמדים באזור, ראו קצת קרחונים והרבה מאד מים, והסתובבו כמעט 4 שעות. כמעט נפגשנו בדרך חזרה, אבל רחלי שחשבה שזה עוד ייקח לי קצת זמן, הלכה למרכז המבקרים היפה שליד המלון, שם יש אגף שלם עם משחקים לילדים, פאזלים, דפי ציור ואפילו כורסאות להורים ולמטיילים שיוכלו לנוח קצת ולהעביר את הזמן בימים גשומים.

ממש בקצה המסלול למטה, פגשתי 2 בנות ישראליות שזיהו אותי מיד ומסרו לי את ההודעה מרחלי להגיע למרכז המבקרים, אבל מצבי - שרגלי היו כבר בקצה יכולת התפקוד – ממש לא התאים למשוך עוד חצי שעה הליכה לשם, ופשוט צנחתי בקאמפ על ספסל במטבח הסגור לנוח קצת, כשבחוץ, התחילו לנשב רוחות שמבשרות סערה קרבה. כמצופה, רחלי והילדים הגיעו אחרי כשעתיים כשראו שאני לא מגיע.

בדרך לאזור אגם טהקאפו, אמורה להיות חוות סלומון שבה אפשר לדוג ולאכול, אבל דרך העפר לשם הייתה משום מה סגורה, אז המשכנו ישירות ללא הפסקות והגענו אחרי הצהריים.

התמקמנו לשנת לילה לחוף האגם, מוסתרים מהרוחות החזקות ע"י העצים הגבוהים, וניסינו לתכנן את הימים הקצרים שעוד נותרו לנו עד להחזרת הקרוואן בקרייסצ'רץ.

המים באגם בצבע תורכיז בגלל אבק הסלעים שמרחף בתוכם ולא מתמוסס ולא שוקע – תופעה שנוצרת בעקבות הקרחונים, אבל מזג האוויר די סגרירי ולא מאפשר כל כך להנות מהנוף.

אבל יש כאן כנסיה עתיקה ויפה מאד, וגם פסל מוזר של כלב "קולי" – הזן שמשמש כאן כרועה כבשים.

2.2.11

האזור כאן ידוע בשמיים בהירים ללא עננים, ובאוויר צלול במיוחד, וכנראה בשל סיבה זו, ממוקם ליד האגם על הר לא גבוה במיוחד - מצפה כוכבים. לידו יש מסעדה קטנה ואנחנו מפנטזים על קפה ושוקו עם נוף נפלא. אנחנו נוסעים לתחתית המסלול שעולה מהאגם למעלה, מוריד את רחלי ומתחיל לנסוע לכיוון המסעדה.

להפתעתנו, מסתבר שהכביש הצר והמפותל שעולה להר סגור בגלל הרוחות החזקות, ואין לנו ברירה אלא לחזור לנקודת המוצא ולהמתין לרחלי. תיארתי לעצמי שכשהיא תגיע למעלה, היא תראה שאין אף אחד ותחזור חזרה. בדרך, הגשם לא מפסיק לרדת, אבל מנגד השמש כבר מתחילה להפציע, ופתאום נגלתה מולנו קשת מדהימה מושלמת ממש – היפה ביותר שראיתי מאודי.

רחלי צעדה במרץ את כל העלייה, ובאמת ראתה שלט שאומר שהמסעדה סגורה, אבל גם ראתה כמה יפנים שם, יושבים בתוך המסעדה והתפלאה מאד למה אנחנו לא שם ממתינים.

מפה לשם, התברר שזו קבוצה של תיירים יפנים שבאו לביקור במצפה הכוכבים והובאו לשם ע"י מדריך שיש לו את ה"מפתח" לכביש. המדריך (יפני גם הוא) היה נחמד מאד והציע לקחת את רחלי טרמפ חזרה למטה. זו הייתה הזדמנות לרחלי לתרגל את המילים הספורות ביפנית מהטיול שהיא עשתה לשם לפני המון שנים.

המשך הדרך צפונה לא מעניינת במיוחד חוץ מהנופים שמסביב כשברקע רואים את הפסגות המושלגות והיפות. להגיע לכאן מכיוון צפון צריך להיות ממש מפעים כשעולים מהבקעה ולפתע מתגלה הנוף המרהיב הזה.

שוב אנחנו נדהמים משינויי מזג האוויר המהירים כל כך כאן. רק אתמול היתה סערה, והיום בהיר ויפה.

אנחנו עוצרים לטיול קצר בשמורת "הר פיל" כדי לראות עץ מסוג "טוטרא" בגילו מעל 1000 שנה, והקוטר של הגזע שלו הוא למעלה מ 9 מטרים. באמת מרשים.

3.2.11 האנמר ספרינג

הTop 10 כאן הוא אתר הקרוואנים היחיד בעיירה שיש בו מגרש משחקים לילדים, אבל הוא די בסיסי. מצד שני, יש כאן טרמפולינה ענקית – מהסוג העתיק – שמקפיצה מאד גבוה, וזה, יחד עם רכבי הפדלים הדו מושביים, מספק את הילדים לגמריי.

אנחנו מגיעים כרגיל די מוקדם, ומבלים את מרבית היום בקאמפ, חוץ מסיבוב בערב לעיר לחילוץ עצמות וגלידה.

4.2.11 האנמר ספינרג

גולת הכותרת של העיירה היא המעיינות החמים. מדובר במרכז ממש מרשים ומטופח שכולל מספר גדול של בריכות מים חמים ומינרליים החל מ 35 מעלות ועד 40 מעלות. זו עיירת סקי ומסביב היא מוקפת הרים גבוהים שבקיץ אין בהם שלג או קרחונים, אבל בחורף הא מתמלאת בגולשים, ואני מדמיין איזה כיף זה להגיע לכאן אחרי יום סקי ולהתפנק בחת הבריכות.

לילדים יש כאן מגרש משחקים "מימי" שכולל כל מיני משחקי מים וממטרות ומגלשות מים קטנות ושפריצים וזה ממש מרתק את יואב שכמעט לא מתעניין בשום דבר אחר.

הבנות מתמקדות במגלשות המים הגדולות ובמיוחד במגלשה שעליה גולשים על גבי אבוב גדול.

יש כאן גם בריכה גדולה עם מים בטממ' רגילה, שבה יש בריכת זרמים שמתוכננת כמו נחל קטן שזורם בלופ, והילדים ממש נהנו מיזה.

בהחלט אפשר לבלות כאן יום שלם, ולנו יש כרטיסים עם כניסה חוזרת ואנחנו מנצלים את זה, יוצאים בצהריים חזרה לקרוואן לארוחת צהרים ומנוחה, וחוזרים לקראת הערב להשלמות.

5.2.11

לפני שאנחנו עוזבים את העירה היפה "האנמר ספרינג" אנחנו מבקרים בחוות ליטוף חיות, שבה גם מגישים קפה ועוגות אורגניות.

זוג חמוד דרום אפריקני במקור, הקים את העסק הזה והתפתחה שיחה נחמדה על עתיד האזור שלנו. מסתבר שהאישה הייתה בעבר בישראל, התנדבה בקיבוץ יהל שליד אילת וגרה קצת בירושלים ותל אביב.

לדבריו, יש בניו זילנד המון הזדמנויות עסקיות לזרים ובמיוחד באי הדרומי, בגלל שה"קיווי'ס" – שזה הכינוי למקומיים כאן – רדומים למדי לדבריו, ומי שבא לכאן ומוכן לעבוד קשה – עושה חייל.

זה כנראה נכון כי בכל מקום שהגענו אליו, הכל נסגר בשעה 1700. לא ברור לי מתי האנשים הולכים למסעדות או לחנויות – כנראה בזמן העבודה... הדבר היחיד שפתוח בערב זה הפאב השכונתי.

קיבלנו שקיות עם אוכל לחיות, והילדים רצו להאכיל את החיות. בהתחלה הם זרקו את הגרגרים לכבשים ולאלפקות מרחוק, ולקח קצת זמן עד שהצלחתי לשכנע את גל ואת עפרי שאפשר גם להאכיל את החיות האלה מהיד. יואב לא השתכנע.

אותי הדהימו הארנבות המפוטמות שמגיעות כאן לגודל של חזירים קטנים.

היום יום שבת, וכמו בכל עיירה ניו זילנדית טובה, גם כאן יש "מארקט". 3 דוכנים שמוכרים שרשרות חרוזים. מתפתחת שיחה והמוכרת היא באההית, שביקרה בחיפה כבר מספר פעמים, והייתה מוקסמת וסיפרה לנו חוויות.

6.2.11 קאיקורה

האטרקציה המקומית כאן היא צפייה בליוויתנים, אבל אנחנו כבר בחלטנו מזמן לוותר על זה, כי זה נראה קצת פטאטי לשלם ל כך הרבה כסף בשביל לראות איזה זנב בגדול בולט מהמים או איזה שפריץ.

רחלי רוצה לשחות עם דולפינים, אבל בסוף גם התכנית הזאת מתבטלת בגלל שכבר אין מקומות. בדיאבד זה יצא טוב כי מזג האוויר השתנה שוב ונעשה גשום וסגרירי.

העיירה עצמה קטנה ונחמדה ומלאה בתיירים, והאווירה די נינוחה ומשוחררת, ומותר להחנות כמעט בכל מקום, וה"באקפקרים" מנצלים זאת.

חנינו בחניון המסודר שבסוף דרך החוף, ופתאום עבר לידנו, ממש מטר מהקרוואן, כלב ים שכנראה התעורר, והלך להרטיב את עצמו קצת במים. ממש מוזר.

בטיול על חוף הים, הילדים הולכים לאט לאט ומחפשים צדפות, אבנים וכל מיני מציאות אחרות. בדרך פגשנו כמה מקומיים שחזרו מצלילת דיג. המאכל המקומי הוא לובסטרים, ואפשר לשנרקל כאן בין הסלעים ולהוציא אותם, והרבה חברה עושים את זה לא כדי למכור למסעדות אלא – לטענתם – כדי לאכול בעצמם. השלל כלל גם הרבה קיפודי ים שאותם אוכלים חיים (פתחו אחד ונתנו לי לטעום) וגם צדפות ענקיות שנקראות "פואה". זו צדפה ממש יפה שהפנים שלה בצבעים של כחול וסגול, והיא משמשת לתעשיית התכשיטים. הילדים קיבלו את הקונכיה הריקה, והם מנקים ומשפשפים אותה מאז בכל הזדמנות.

בין חיות הבר אפשר לראות כאן גם הרבה קורמורנים שכאן קוראים להם "שאג".

7.2.11

הנסיעה לכיוון קרייסצ'רץ לא מעניינת במיוחד, חוץ מהחוף המסולע והיפה שדרומית לקאיקורה, שהכביש עובר ממש לחופו ולמרגלות הגבעות הגבוהות ממערב לו.

עברנו בעיר הגדולה (קרייסצ'רץ) רק כדי לבחון את המלון שבו נישן עוד כמה ימים אחרי שנחזיר את הקרוואן, וגם כדי לאכול פיצה. חיפשנו וחיפשנו ולא מצאנו שום פיצריה, אבל בכל פינה יש מסעדה הודית. בסוף מצאנו את הפיצריה (בעזרת אנשי המלון) שהתבררה להיות ממש גורמה!.

כשיצאנו מהפיצריה היה כבר ממש לילה, אבל החלטנו להמשיך לכיוון חצי האי והעיירה אקרואה, וחנינו ללילה ב"רסט אריאה" הראשון שמצאנו.

8.2.11 אקורואה

בבוקר, גילנו שלידנו חנה קרוואן נוסף, והתחברנו מיד עם משפחה אוסטרית שיש לה 2 בנות בגילאי 8 ו 12. הם מטיילים כבר 6 חדשים באוסטרליה, ועכשיו באו ל3 חדשים לניו זילנד.

החינוך הוא כמו באוסטריה, והבנות מכינות שיעורים בכל יום כ 3 שעות בבוקר, מה עוד, שהאב הוא מורה במקצועו.

לילדים היה נחמד להתחבר עם ילדים בגילאים דומים וקבענו להיפגש ב 10 TOP של אוקאורה.

העיירה אוקאורה שוכנת לחוף הים באחד מהמפרצים הרבים שמחרצים את חצי האי BANKS שצמוד לקרייסצ'רץ, והנוף יפהפה. עצרנו בדרך במפעל הגבינות המקומי, והצטיידנו להמשך בגבינת ה"קמון" שכבר גילינו מזמן.

רחלי הזמינה למחרת היום, שחייה עם הדולפינים, לה ולעפרי.

לאחר התארגנות בקאמפ, הגיעו גם האוסטרים, לשמחת הילדים, ואנחנו יכולנו קצת לנוח.

9.2.11

רחלי ועפרי יצאו לשחות עם הדולפינים וחזרו מלאות חויות. מזג האוויר לא האיר פנים, ולאחר לילה גשום, השמיים נשארו סגריריים, והים היה גבוה וגלי, אבל זה לא מה שירפה את ידי רחלי ועפרי. המדריך אמר שצריך לעשות רעש כדי לעורר את תשומת לב הדולפינים, וכצפוי, רחלי הייתה היחידה שהצליחה לגרום לדולפינים להתייחס לצעקות השמחה והשריקות שלה והם התקרבו אליה כדי לבדוק על מה המהומה. כל זאת לשמחת המדריך ושאר 6 השחיינים האחרים שהיו כצפוי ביישנים ורגועים ו...שקטים.

לכיוון לקרייסצרץ, אנחנו בוחרים בדרך הנופית היפה שעולה לקו פרשת המים ונוסעת על הרכס, כדי לחפש ולמצוא את הקאמפ של רוני. מצאנו!. איזה אומגה ענקית!. הילדים נעלמו לאיזה שעתיים!.

29.1.11 מאומראו להר קוק

29.1.11

יום שבת, יש באמארו אזור של בניינים עתיקים שבנויים מאבן גיר מיוחדת שנחצבה בקרבת מקום. (רב הבניינים בניו זילנד בנויים מעץ). הבניינים האלה די עתיקים עוד מתחילת המאה ה-20 תקופת הזוהר של העיר כשהיה לה נמל עמוק ותחנת רכבת שם הייתה התחנה האחרונה, אבל כבר הרבה שנים שדנידין לקחה את הבכורה, ורק הבניינים נשארו (והפינגווינים). בשבת עושים כאן מין שוק פישפשים שמוכרים בו כל מיני עתיקות וענתיקות וכל מיני שמונצ'ס ופיצ'יפקס מה שעניין מאד את עפרי וגל בעיקר.

יואב התלהב מהשירותים הציבוריים שם הייתה ניאגרה ישנה מפעם שבה מורידים את המים ע"י משיכה בידית... אני עוד זוכר שלנו הייתה כזו בבית.

חנות האופניים המיוחדת שמייצרת עד היום את האופניים המוזרות עם הגלגל הענק מקדימה והקטנטן מאחורה, שמאד קשה לרכב עליהן, הייתה סגורה, ולמרות הפתק שהיה מודבק על הדלת, היא לא נפתחה גם כאשר הגענו מאוחר יותר, אחרי הביקור הקבוע בפארק הציבורי ובגן המשחקים. מאד הצטערנו כי חשבנו שתהיה לנו הזדמנות לנסות ולרכב על האופניים האלה. לא נורא. אומרים שיש כאן פעם בשנה תחרות נסיעה באופניים האלה ברחובות העיר.

אנחנו פועלים בהתאם להוראות של רוני, ונוסעים לכיוון מאונט קוק. ראינו את ההר המושלג היפה הזה מהכיוון של החוף המערבי כאשר היינו בקרחון פוקס, ועכשיו אנחנו נוסעים אליו מכיוון מזרח.

בדרך למאונט קוק, אנחנו עוצרים במקום שנקרא "סלעי הפיל". זוהי תופעת טבע של סלעי גיר שהיו שקועים בתחתית האוקיאנוס ולפני כ 25 מליון שנה התרוממו לפני השטח והרוח והמים יצרו בהם צורות שונות והם נראים כמו פסלים גדולים של כל מיני חיות. הילדים בילו שם כמה שעות בטיפוסים על הסלעים ובניסיונות לזהות את החיות השונות. יש כאן גם המון מאובנים וניתן בקלות להבחין בהם בתוך הסלעים המתפוררים.

בהמשך הדרך למאונט קוק, אנחנו בוחרים בנתיב "הנופי" לאורך האגמים. זהו מקום הבילוי המועדף של המקומיים ולאורך כל הדרך יש מלא אתרי קאמפ מלאים בקרוואנים וסירות אבל אנחנו ממשיכים הלאה. אנחנו גם מבחינים וצופים במערכת הסכרים ותחנות הכוח ההידרו-אלקטריות הבנויות כאן בין האגמים. ירד כאן המון גשם לאחרונה והאגמים ממש מלאים וכל עודף המים זורם במפלים אדירים רבי עוצמה ומרשימים ביותר.

בסכר השלישי, עודפי המים מוזרמים בתעלה צדדית, והכמויות כה גדולות, עד שבחיבור של התעלה עם האגם שלמטה, נוצר גל עצום של מים שמשפריץ לגובה אדיר – תראו בתמונות, וכשהשמש שוקעת ומאירה ממול, נוצרת קשת יפה ברסיסי המים.

ללינת לילה עצרנו בסמוך לעיירה "אומאראמה" שידועה בזרמי האוויר החם שאידיאליים לדאייה, נו טוב.

תגובות הקהל הצעיר לפני השינה:

עפרי מתגעגעת אבל אומרת שהיא נהנית, ובא לה לעשות בנג'י. הכי כיף זה כל השרשראות והפיצ'פקס שקנו לה כאן. הטיול תורם לה כדי להבין כמה סבא וסבתא משני הצדדים חסרים לה, והעיקר שאין בית ספר. הזמן עובר מהר, וזה כיף להיות בחו"ל. הצפיפות של המשפחה לא מטרידה יותר מידי. עפרי מתגעגעת לפלאפל, לשלג הכלב ולג'ינג'ר החתול, ולכל שאר המשפחה.

גל אומרת "כלום". גם היא מתגעגעת לסבים ולסבתות, אבל די לה שיבואו לביקור והיא נשארת כאן לעוד כמה חודשים. גל אוהבת את הכל. כרגיל, היא דואגת למרבית הבגדים במכונת הכביסה, ונדרשת גם ביקורת קבועה עליה לאחר ביקור בגן שעשועים או בכלל לפני חזרה לקרוואן, כדי לבדוק שלא שככה איזה בגד או כפכפים (כבר איבדנו זוג כפכפים וסווטשרט שלה). "ו....כלום זהו ודי" (גל כתבה)

יואב ישן.

30.1.11 הר קוק

ב"הר קוק" יורד גשם, וההר מכוסה בענן ואי אפשר לצלם, אבל למרות הכל הלכנו למלון המפואר לשתות שוקו חם בבית הקפה עם החלונות הגדולים שממנו נשקף ההר.

הגשם שיורד ללא הפסקה והרוחות העזות מבריחים אותנו ליום מנוחה במרכז המבקרים של ה DOC ובקרוואן באתר הקאמפינג של ה DOC שנמצא בקרבת מקום.

הרוחות כל כך חזקות שהקרוואן מתנדנד כמו שיכור.

זו הזדמנות לילדים להשלים עוד קצת שיעורי בית ולכתוב יומן מסע שקצת נשכח מאז אזור הקרחונים, רחלי שקועה בספר השלישי \מהטרילוגיה של ה"נערה עם קעקוע דרקון" ונענית רק למקרי חירום ואני מנצל את ההפוגה לראות סרטים – מאלה שמשה העלה לי למחשב ובין לבין (כי אי אפשר לקרוא אותה ברצף) נהנה מהספר הנהדר של מוריאל ברברי – "אלגנטיות של קיפוד" (מומלץ).

31.1.11 הר קוק

הלילה הסערה מאתמול התחזקה עם רוחות חזקות וגשם בלתי פוסק ורחלי לא ישנה, אני קצת, ולילדים זה בכלל לא הפריע.

אבל כמו שהסבירו לנו אתמול במרכז המבקרים, עד הצהריים השמיים התבהרו ונעשה יפה, ופתאום ראינו שהר קוק זה בעצם הר אחר שאתמול בכלל לא ראינו בגלל העננים.

הבוקר יפה ואנו יוצאים לטיול של 4 שעות הלוך וחזור אל האגמים שנוצרו ע"י הקרחון – בעמק הוקר. יש במסלול הזה 2 גשרים תלויים גדולים וארוכים, עובדה שעוזרת להעיר את כולם, וגם הקטנים משנסים מתניים ורצים קדימה.

אחרי שעוברים את הגשר השני (כמו שכתוב ב L.P) יש נוף מרהיב של הר קוק, שהוא ההר הגבוה ביותר בניוזילנד, אוסטרליה והאיים – כ 3000 מ'.

אצלי מתחזק פתאום הרצון לצאת לטיול לבקתת מיולר. מדובר במסלול של 5-8 שעות הלוך חזור וברור שהוא לא לילדים. רחלי מפתיעה ואומרת שאם יהיה מחר מזג אוויר יפה, אז היא תישאר עם הילדים ואני יכול ללכת. (איזו התרגשות).

בדרך חזרה מעמק הוקר, אני פוגש קיבוצניק מעין חרוד, ושמטייל כאן עם עוד 4 חברים קיבוצניקים, כולם בני שישים ומעלה, ואנחנו מקשקשים כל הדרך חזרה לחניון. אין ספק, משהו השתנה בתנועה הקיבוצית.

אחרי הצהריים הלכנו שוב למלון כדי להזמין את השוקו החם ולנצל את מזג האוויר הנאה כדי לראות את הר קוק והחלונות של בית הקפה, אבל כבר היה סגור, חבל. נשאר לנו רק להצתלם עם הפסל של מטפס ההרים המפורסם – שאת שמו שכחתי – שכבש את הפסגה.

1.2.11 הר קוק

אני קם מוקדם ויוצא לדרך ב 6.30 בבוקר. אני לבד בשביל, כנראה המשוגע היחיד שמתחיל לטפס על ההר כל כך מוקדם בבוקר. כולם ישנים.

בתחילת העלייה, פוצעת השמש בזריחה יפה מעל ההרים שממזרח, ומתחילה להאיר על הר קוק. מזג האוויר אידיאלי!.

העליה קשה מאד ואני די חושש אבל העלייה מסתברת כקלה יותר מאשר הירידה בסוף.

מדובר בהפרש גבהים של מעל 1000 מטר בין הקמפ שבו חנינו ללילה שגובהו כ 700 מטר, ובין הבקתה שנמצאת על ההר בגובה של 1800 מטר.

בשלטים כתוב שהמסלול אורך 3.5 שעות, כיוון אחד.החלק הראשון של העלייה מסודר חסית עם המון מדרגות מעץ, ואני מטפס כמעט כאיילה. באמצע הדרך, המסלול המסודר נגמר, וכאן יש רק זויתנים שתקועים במרחק ראייה האחד מהשני ומסמנים עם הדרך עם ראש אדום, אבל המסלול בין זויתן לזויתן לא כל כך ברור וצריך למצוא את הדרך הנוחה לטיפוס, לבד.

ככל שאני עולה בגובה, מתגלה לי חלק נוסף מההר, ומהנוף הנהדר של האגמים והקרחון שמתחת להר קוק, ואני מצלם עוד ועוד.

בדרך יורדים ממול החברה שנשארו לישון בבקתה. כמעט כולם ישראלים!. כמעט בסוף העלייה אני פוגש בחור ישראלי צעיר ונחמד שמנסה לצלם את עצמו בשיטת ההשהייה, אז אני מציע לו והוא קופץ על ההצעה ואנחנו מצלמים אחד את השני עם הרקע של ההרים.

מיד ברגע שאני עובר את האוכף, מתחילה רוח פרצים ונהיה קר מאד – מזל שלקחתי איתי סווטשרט ומעיל גשם. עוד קצת ואני בבקתה. הגובה כאן הוא מעל לגובה הקרחונים, ומסביב יש מספר שאריות של שלג.

הגעתי – השעון מראה על 4 שעות. לא רע בשביל גיריאטרי כמוני לא?.

עשיתי חשבון (בנטרול הזמן עד להתחלת העלייה) שזה כמעט כמו לעלות במדרגות במשך 3 שעות רצוף בקצב של 2 קומות לדקה.

חשבתי שבבקתה יהיה חם ונעים, אבל התאכזבתי. כולם כבר עזבו, ואפילו כוס תה לא היה ממי לבקש, ואין שם אח או תנור אחר, אז די קר. נחתי חצי שעה, אכלתי את שאריות האוכל שהיה לי בתיק, יצאתי לדרך חזרה למטה.

אחרי שעה בערך, אני עושה הפסקת מנוחה של 10 דקות, אבל אחרי המנוחה, היה קשה לשרירים להניע, אז אני מחליט להמשיך עד למטה בלי הפסקות כמעט חוץ משלוק מים מידי פעם והיי פה ושם לעולים מולי, שהופך מהר מאד ל"אהלן" אוטומטי נוכח השליטה המוחלטת של הישראלים בהר.

לקראת הסוף, הרגליים כבר "רותחות" ואני מרגיש כל מדרגה ומדרגה, אבל חושש לנוח וממשיך עד הסוף – שעתיים וחצי מאז שיצאתי מהביקתה, ואני ליד הקראוואן מבסוט ומרוצה מעצמי עד הגג.

חוויה נפלאה.

26/1/11 מדנדין לאומראו

26.1.11 דנדין

יום קראוואן פארק לשמחת הילדים, וב- 10 TOP שלנו יש בריכה מחוממת, שבה אנחנו מתפנקים כמה שעות טובות.

מצד שני, מגרש המשחקים מאכזב. אמנם יש טרמפולינה אבל היא בלי רשת הגנה, זאת אומרת שאי אפשר לעשות גילגולים וסלטות.

אחר הצהריים ביקור במפעל השוקולד המפורסם Cadbury יצרן השוקולד שרחלי מאוהבת בו "Dairy Milk". רב המחלקות לא עובדות וקווי הייצור דוממים, ורב המידע מועבר בסירטוני וידאו. אולי זה בגלל שלקחנו את הסיור האחרון שמתחיל ב 15:30, וכידוע בניוזילנד לא אוהבים לעבוד עד מאוחר.

הילדים לא מתרגשים, וכל זמן שהמדריך מחלק מידי פעם ממתקים, אז הכל בסדר.

ביציאה, אנחנו ממלאים את השקיות במטעמים ובשוקולדים שנראים זולים מתמיד, ובמיוחד כאלה שלא מגיעים לארץ (רק כדי למצוא אותם יותר מאוחר בסופר המקומי, במחיר אפילו זול יותר, הא הא הא...)

לכל המתעניינים, אנחנו חוזרים ב 15 לפברואר וכבר מתחילים להריח את הסוף.

יואב כבר מזמן רוצה לחזור, וגם גל ועופרי מתגעגעות הביתה, אבל באותה נשימה מעדיפות שהסבים והסבתות יבואו לכאן לניוזילנד, ונמשיך לטייל עוד חודשיים.

רחלי מבחינתה יכולה להמשיך כך בלי סוף, אבל אני כבר בהחלט מרגיש מוכן לחזרה הביתה.

בערב, הסתובבנו קצת בעיר. זו עיר מאד יפה עם מבנים עתיקים ויפים, וכיכר מרכזית שמסביבה מפוזרים כל בתי הקפה והמסעדות, וכולם מגיעים לכאן אחרי העבודה לבירה.

מצאנו מקום נחמד שניגנו שם בחוץ שני גיטריסטים ושרו נחמד, וישבנו שם על כוס בירה ויין ופיצה ואנפנאדוס לילדים, והסתכלנו על העוברים ושבים. הילדים התנהגו ממש יפה. חבל ששכחנו את המצלמה ברכב.

חשבתי על ערבי הבירה עם הרצל ודני וכמה שזה הרבה יותר הגיוני לצאת לשתות בשעה 5 או 6 בערב ולהספיק להגיע הביתה לארוחת ערב... אבל לא בטוח שנמצא פאב פתוח עם מלצרים/ות בשעה כזו, וחוץ מזה, בשביל זה צריך להיות פנסיונר או לשנות את כל הרגלי שעות העבודה בארץ המטורפת שלנו.

27.1.11

הילדים ורחלי ממשיכים לנצל את הבריכה המחוממת עד שכמעט מחייבים אותנו בלילה נוסף.

אנחנו נחפזים החוצה ושאר היום מוקדש לביקור ב"פנינסולה" שהיא חצי אי הצמוד לעיר דנידין, ובה מרוכזים מספר רב של מושבות פינגווינים מהסוג של צהובי העין, והכחולים, וגם כלבי ים פרוותיים ואריות ים.

אנחנו נוסעים בכביש האמצע של חצי האי שנוסע על קו פרשת המים. רחלי אומרת ליואב: "תראה איזה יפה הנוף" ויואב עונה: "באמת משהו משהו"...

אנחנו מתחילים בטיול נחמד למפרץ "Sandfly". השם מטעה ולא מדובר בזבובים המציקים אלא בתאור החולות הנודדים שמיצרים לחוף הים דיונות חול יפות והילדים כל כך נהנים וחוזרים ועולים שוב ושוב בדיונה כדי להתגלש ולרוץ בכיף למטה. מתחשבים כאן בישראלים ויש הסברים בשלטים גם בעברית!.

אגב, בכל מקום אנו פוגשים המון ישראלים ואנו מהווים אחוז ניכר מהנוכחים במקום – מי נשאר בארץ?

כמצופה, משתזפים על החוף מספר כלבי ואריות יום משועממים. זוג של כלב ים ואריה ים קצת משתעשעים זה עם זה ומפרים את השלווה, כדי שיהיה לנו מה לצלם קצת.

הילדים מתעניינים יותר בחולות ובצדפים, ומציירים את צורות הגוף.

הדרך חזרה לחנייה היא עלייה תלולה בדיונת החול, ואנחנו מטפסים בקושי.

אחר כך, עוברים לחוף אחר – Allance Bay – ושם יש עוד כמה כלבי ואריות ים. אחד עושה לנו הצגת תכלית, מדדה לים להתקרר קצת ולשכשך במים, ואחר כך חוזר לחוף ומבלבל אותי קצת בדרכו החוצה כך שאני לא יודע מאיזה צד לעבור – בסוף אנחנו מבינים אחד את השני, אני מפנה מקום כמובן.

משם אנחנו נוסעים עד לקצה הפנינסולה, למרכז הגידול של האלבטרוס. מדובר בעוף שדומה מלמטה קצת לשחף, אלא שהוא הרבה יותר גדול, ומוטת הכנפיים שלו מגיעה ל 3 מטרים!.

המחזה של העוף הגדול הזה דואה באוויר הוא ממש מרומם נפש.

לא ציפינו כל כך לראות אותם מקרוב, אבל הרוח קצת עלתה והם התחילו לדאות ועברו די קרוב מעלינו. בהתחלה היה קשה להבחין ולהבדיל בינם לבין המוני השחפים שנמצאים כאן, אבל די מהר אפשר להבחין בצורה המיוחדת של הכנפיים הצרות והארוכות – ממש כמו דאון.

בחוף למטה, יש מושבה של פינגווינים כחולים. זהו עוף די קטן שמגיע לגודל של 30 ס"מ בערך, ומאד ביישן ונחבא אל הכלים. הם עולים לחוף מהים בקבוצות, וכאן מדובר על מושבה של כ 60 זוגות. הפקחים של הרשות עושים כאן משמרות לילה, ושומרים שהמבקרים לא יטרידו יותר מידי. עמדנו יחד עם עוד כ 30 איש וחיכינו בסבלנות שהם יעלו מהים, אבל רק כאשר היה כבר ממש חשוך, אז הם התחילו לעלות, וחוץ מפינגווין אחד או שניים שהפקח האיר עליו בפנס מיוחד עם אור צהוב (כדי לא לסנוור אותם) לא ראינו כמעט כלום. ברור שגם אין שום סיכוי לצלם אותם כי אסור להפעיל את ה"פלש". הילדים וגם אנחנו איבדנו את הסבלנות להמתין לקבוצה הגדולה וחזרנו למכונית.

28.1.11

גילנו מפעל גבינה, ונכנסנו לראות אבל לא עושים סיורים, ואפשר רק לטעום ולקנות. באמת גבינות טובות וטעימות וקנינו קצת להמשך הדרך, במיוחד המעושנת. עפרי משום מה, לא התלהבה.

יואב כל הזמן שואל "הגענו לעיר?" כי בעיר יש כידוע 10 TOP ומגרש משחקים.

"Shag Point". לא, גם אני חשבתי שמדובר בנקודת ה"התמזמזות" אבל לא. הShag הוא סוג של עוף שדומה קצת לקורמורן, ומקנן כאן. לא ראינו אותו, אבל ראינו המוני כלבי ים ממש מקרוב משחקים ומשתכשכים בבריכות המים, בין צמחי המים הגדולים והמסריחים בריח של אצות שמזכיר את חוף בת גלים.

מקום טוב לארוחת בוקר.

"מואראקי בולדרס" – תופעת טבע מדהימה!. כדורי סלע כמעט מושלמים, שנוצרו בתהליך דומה להווצרותה של פנינה. שכבה אחר שכבה, התכסו הסלעים האלה במעמקי הים, עד שנוצר העיגול המלא והמושלם של הסלע. חשבתי בהתחלה שהסערות העלו את כדורי הסלע האלה לחוף, אבל מסתבר שלא. הכדורים היו שקועים בתוך האדמה, וכשקרקעית הים עלתה – בכלל פעילות גיאולוגית – אל פני האדמה, הם נחשפו, ויש עוד כמה שקבורים בחול על החוף ורואים אותם צצים מבעד לקירות האדמה שעל החוף.

אנחנו (רחלי ואני) מסתכלים מהחוף על הכדורים המופלאים האלה כשהילדים מיד הופכים את המקום למגרש משחקים.

רחלי שואלת מתי הופכים מילדים למבוגרים כשבמקום לשחק – רק מסתכלים.

אמראו – עיר הפינגווינים. הדבר היחיד המעניין שיש בעיר המנומנמת הזו הם הפינגווינים הכחולים. נראה שהחיות הקטנות והנחמדות האלה ממש הצילו את העיר הזו מאלמוניותה, כי הרי אפשר לראות את הפינגווינים רק עם רדת החשיכה, ואז כל התיירים שבאים לראות אותם, צריכים לישון היכן שהוא...

דבר ראשון אנחנו הולכים למרכז ה"אקוואטי" של העיר שהוא בעצם בריכת השחייה העירונית המחוממת והגדולה שכוללת מקפצה, מגלשת מים וג'קוזי, ומנצלים את המקום עד תום.

באמראו יש כאמור מושבת פינגווינים כחולים גדולה שמטופלת ע"י ה DOC והם באמת הצליחו להגדיל את מספר העופות מ 14 ליותר מ 200 תוך 9 שנים. גם המחקר בן 9 השנים שהם עשו הוכיח שנוכחות התיירים לא מפריעה לפינגווינים להמשיך ולהתרבות ולחזור ולפקוד את מושבות הקינון שלהם שנה אחר שנה. אבל כאן באמראו הגדילו לעשות ובנו ממש אמפיתיאטרון מסודר עם זרקורים של אור צהוב שממנו אפשר לצפות בעשרות הפינגווינים שעולים על החוף בערב, וגם לוקחים על החוויה הזו די הרבה כסף. נוכח האכזבה של יום אתמול, החלטנו לוותר, ונשארנו בחוץ, והתחלנו ללכת חזרה לאורך המזח אל המקום שבו השארנו את הקרוואן.

מי בכלל רוצה לראות פינגווינים?, רק רחלי ואני מתלהבים עוד מהעניין, ולילדים כבר ממש נמאס, כשלפתע ראינו התקהלות קטנה והתברר שיש כבר כל כך הרבה פינגווינים כאן, וחלק בוחרים להקים את הקן שלהם דווקא במקומות אחרים מחוץ לשטח המגודר והסגור של ה DOC.

חיכינו בסבלנות ואפילו הילדים התלהבו. ראינו הצגה יפה של כמה פינגווינים שעלו אחד אחד לחוף, עד שהתקבצה קבוצה גדולה מספיק כדי לחזק את הביטחון ההדדי שלהם ואז הם התקדמו לעבר השביל וחצו בקפיצות ונדנודי תחת קטנים את הכביש שמואר בפנסי רחוב צהובים ישר אל השיחים והצמחים שמעבר לכביש – שם נמצאים הקינים. זאת הייתה בהחלט חוויה מתקנת אחרי האכזבה של אתמול, אבל גם כאן, החושך לא אפשר לצלם.

חבל שאין כאן שום ביקורת ופיקוח של אנשי ה DOC ותיירים חסרי בושה מצלמים ללא הרף את החיות הקטנות והנחמדות האלה עם פלאשים בוהקים שמסנוורים אותן ומפחידים אותן למרות עשרות השלטים שמפוזרים באיזור ומבקשים לא לצלם עם פלאש. צעקתי "נבלה" על איזה תייר שצילם עם פלאש ובסוף התברר שהוא בכלל ישראלי שהגיע כרגע ולא ידע שאסור!.

שוב גם כאן מלא ישראלים, ופגשנו משפחה מפרדס חנה שילדיה הבוגרים היו אמורים לנסוע לעבוד באוסטרליה, אבל העבודה נדחתה למרץ בגלל השטפונות שם, אז הם ניצלו את העובדה שכבר היו כרטיסי טיסה, ובאו לטייל עם ההורים כאן. הבן הגדול שלהם טייל כאן לפני שנה בדיוק, אבל מסתבר שהוא לא פגש את רוני שלנו.

אחרי שכולם כבר הלכו, נשארנו במגרש החנייה לארוחת ערב מאוחרת, ואני יצאתי קצת להסתובב, והתקרבתי לאזור הקינון של הפינגווינים (לא קרוב מידי). מחוץ לשיחים עמדו 3 שומרים (פינגווינים) במרחק של כ 10 מטר אחד מהשני, שמשגיחים שלא מגיעים כל מיני מזיקים כמו חולדות או "פוסמים" וכו' שאוהבים את הביצים והאפרוחים שלהם – תורנות שמירה.

באומראו יש את פאב ה"פינגווין" שבו יש בערבי שישי, ג'ם סשן של ג'ז, אז אנחנו חונים ממש ליד ללינת לילה, ואני קופץ לפאב לשתות בירה ולהקשיב למוזיקה.