26/12/10 מוולינגטון לפארק "אייבל טזמן"

26.12.10 ווליגנטון

את הפארק המושקע של 10 TOP ניצלנו עד תום. הבנות הלכו לג'קוזי בזמן שאני שטפתי כלים,

והשלמנו את כל מטלות הכביסה, ייבוש ושאר ארגוני הקרוואן להמשך בזמן שהילדים המשיכו לקפוץ על הטרמפולינות ולשחק בשאר המתקנים שבגן המשחקים הגדול.

בקושי רב הצלחנו לנתק לבסוף את הילדים מגן המשחקים ולחזור סוף סוף לעיר (וולינגטון) כדי לשרוף את היום לפני המעבר הלילי לאי הדרומי.

מכל הדברים שנותרו לעשות כאן בחרנו בנסיעה ב"כרמלית" של וולינגטון. חוויה די לעוסה לחיפאים כמונו, מה עוד שהיא מסתיימת תוך דקותיים – הקו באורך של תחנה אחת בכרמלית בערך.

אבל הנוף מלמעלה הוא נחמד, ומגיעים לגנים הבוטניים היפים ומשם יש מסלול רגלי שיורד דרך העיר חזרה לנקודת ההתחלה.

העץ העגול גזום בקפידה ובתוכו יש ענפים למכביר והוא מהווה מוקד טיפוס לילדים. יואב נתקע למעלה מבלי יכולת לרדת, אבל מאורי מקומי עזר לו ואחר כך עפרי נחלצה גם היא לעזרה והכל הסתדר.

הטיפוסים הצבעוניים שבתמונה הם חברה שנתפסו במקרה במצלמה לאחר שהם רקדו ריקודי עם לכבוד הכריסטמס לא הרחק.

בדרך יש כמובן גן משחקים גדול לילדים שהיה מלא במקומיים שמנצלים אותו היטב, וגם הילדים שלנו לא נשארו חייבים.

נראה לי לפעמים שזה טיול להכרת גני המשחקים בניו זילנד... (אולי אני אפרסם מחקר על זה)

כדי שלא להכביד על הקוראים והעוקבים, כבר לא צילמתי את זה!.

השביל עובר בבית קברות עתיק מהמאה ה18, ופתאום ראינו עברית על המצבות!. מסתבר שקבורים שם 45 יהודים, כולם נפטרו עוד בשנת 1800 ומשהו, ומסתבר שהם היו חלק מההגירה הראשונה של האירופאים לכאן. מוזר שלא מצאנו אף מגן דוד.

הבניין העגול הוא מבנה בית הפרלמנט של ניו זילנד.

הצטיידנו במזון, החזרנו את מעילי הגשם המצוקמקים שקנינו רק לפני כמה ימים. (בנסיון הראשון שלי בפארק לפני כמה ימים, לאחר 10 דקות בטפטוף, חדרו מים לצוואר). תמיד חוזרים לכלל הידוע – עדיף לקנות יקר וטוב!.

אבל עד שחזרנו מהטיול של ה"כרמלית" כבר כל החנויות היו סגורות ולכן הפסדנו את מכירת ה "boxing day". די מדהים שבעיר כמו וולינגטון שהיא עיר גדולה (עיר בירה) ומודרנית, הכל נסגר בשעה 5-6 בערב, והרחובות ממש מתרוקנים לגמרי מאנשים.

Boxing day הוא יום אחרי כריסטמס שבו נהוג שכל החנויות עושות מבצעי הנחות משוגעים.

מזל שהסופר פתוח עד חצות.

אנחנו עדיין עושים כל מיני ניסיונות למצוא מאכלים שהילדים אוהבים, וסוף סוף מצאנו יוגורטים שכאלה שנחלו הצלחה לאחר שכל הסוגים הקודמים הגיעו לבסוף לבטני או לפח. ממש אי אפשר להשוות למבחר ולמגוון של מוצרי החלב שיש לנו בישראל. שלא לדבר שוב על מחירי הירקות והפירות המטורפים כאן. הרבה מאד מהפירות והירקות קונים כאן ביחידות ולא לפי ק"ג. אבל אנחנו לא מוותרים וממלאים את הקרוואן לקראת האי הדרומי (הבלתי ידוע).

אגב, במקום לקנות קמצוץ של עלי נענע, קנינו באותו מחיר עציץ של נענע (עם 4 שתילים), ואנחנו ננסה לגדל אותו ולהינות מעלעליו בכוסות התה.

הלילה ב3:30 אנחנו עוברים עם המעבורת לאי הדרומי, אז כבר נסענו לטרמינל וחיכינו שם בתור.

27.12.10 פיקטון

הנסיעה במעבורת היא חוויה נחמדה, אלא שהחברה נרדמו וישנו חזק, ולא רציתי להעיר אותם, מה עוד שהכל חשוך וממילא לא רואים כלום.

בשעה 5:00 התחיל השחר להפציע ולכן רציתי לחזור לקרוואן כדי להביא את כולם ואז התברר לי שאי אפשר ושבכלל אסור להישאר בקרוואן בשעת ההפלגה כי הקומה של הרכבים נעולה.

הצוות של המעבורת היה נחמד וקיבל בהבנה את חוסר ההבנה שלי – זו עבירה חמורה! – ואיפשר לי לחבור למשפחתי, ועלינו כולם לאולם הנוסעים תוך ליווי צמוד.

הילדים ורחלי חזרו מייד למצב אופקי על השטיח (וגל על המדף) ורק עפרי וגל הצטרפו אלי מאוחר יותר לצפייה בכניסת המעבורת לפיורדים היפים בכניסה לנמל פיקטון בצפון האי הדרומי.

חבל שמזג האויר לא האיר לנו פנים, נשאר סגרירי למדי, ובהמשך הפך לגשם מעצבן שנמשך כל היום.

במקום לטייל ברגל בסביבה כמו שתכננו, נכנסו למוזיאון הימי שנמצא ממש ליד מסוף המעבורות.

רואים שם מינים שונים של דגים, סרטנים, סוסוני ים ועוד, וגם צפינו בהאכלתם, אבל את ההצגה גנב פינגווין קטנטן שננטש ע"י הוריו, וגודל ע"י צוות המוזיאון. הוא הובא לבריכת הדגים לאימוני שחייה לפני שיחרורו לטבע.

לרחלי זה הזכיר את התינוקות בבריכה.

הקטנצ'יק ממש נכנס ללחץ בהתחלה ונפנף בכל הכוח בכנפיים/סנפירים כדי להישאר מעל המים, ורק לאחר דקות ארוכות הוא נרגע וראה שגם בלי הנפנוף העצבני, הוא צף...

פיקטון היא עיר ממש קטנטנה, כמה חנויות מסעדות ובתי קפה ברחוב וחצי קטנטן בצמוד לנמל הסירות הקטן וזה הכל, אבל יש מכאן מסלולי טיול יפים לכל מיני מקומות באזור, וכאמור לא בשבילנו בגלל מז"הא.רחלי נהנתה משני מסלולים יפים בזמן שאנחנו ישנו.

הדרך לנלסון ב"דרך קווין שרלוט" מדהימה ביופיה. את רחלי זה כבר לא מרגש.(התרגלה לטוב מהר) היא התרגלה לנוף המשגע, לירוק להרים ליערות לנהרות לנחלים ולערוצים ולכמויות המים העצומות.

שלא לדבר על הילדים שממש כבר לא מתעניינים בנוף, וצריך לצעוק בכל פעם "תסתכלו ימינה מהחלון!!!, תראו איזה יופי!!!", אבל לא כל כך בהצלחה. הם בשירים ובמשחקים שהם ממציאים בינם לבין עצמם בזמן הנסיעה.

אני עדיין מתלהב, ובשבילי זה ממש WOW כל פעם מחדש.

חבל שמזג האוויר לא מאפשר לצלם כמו שצריך.

עברו שעתיים, ושוב החברה הקטנים מאבדים סבלנות ואנו עוצרים ב AREA REST  שהופך די מהר לאתר לינת הלילה שלנו. (בכל זאת לא ישנתי כמעט) עצרנו במקום נחמד שהיו שם עוד קראוונים של מקומיים ואחרי זמן קצר דפק לנו על הדלת אחד מהם וסיפר שצפויה עוד מעט סערה ושהנהר צפוי לעלות על גדותיו ולהציף את המקום שבו חנינו, והוא מציע לנו לעבור למקום אחר (מה שהתברר בלילה כנכון -  סערה וגשמים חזקים והקרוואן התנדנד כהוגן מהרוחות כל הלילה).

ניצלנו את החנייה המוקדמת יחסית כי לשחק קצת עם הילדים על הדשא בכדור ובצלחת המעופפת שקנינו רק לא מזמן.

די מפתיע, אבל למרות שאנחנו עם הילדים 100% משעות היממה, לא נשאר הרבה זמן לשחק איתם יחד בחוץ.

הבנות גם מנצלות את הזמן להכנת שיעורים, ואני מצייר עם יואב ומלמד אותו את הדבר היחיד שאני זוכר משיעורי הציור ביסודי – ראש של סוס.

השעות הרבות שאנחנו ביחד מביאות איתן לא מעט חיכוכים וויכוחים והילדים נאלצים ללמוד כיצד להתמודד עם דעות ורצונות שונים ומנסים בעזרתנו להגיע להבנות ולעמק השווה אך זה לא תמיד מצליח.

גם רחלי ואני מתמודדים לא מעט עם גישות החינוך וההתייחסות השונות לילדים, וכמעט כל ערב מנהלים שיחות לתוך הלילה בעניין הזה וכל אחד מנסה להסביר לשני את גישתו ולשכנע, אבל ללא הצלחה מרובה.

בערב אני מנסה את כוחי שוב בצליית בשר. לאחר מספר פיקשושים עם סטייקים למנגל שלא עלו יפה, ניסיתי הפעם שיפודי פרגיות מוכנים ברוטב דבש וסויה ליואב. ולי ולעפרי קניתי הפעם בשר כבש משובח לצלייה בגריל.

אלא שהמנגל החד פעמי התברר כנפילה אחת גדולה. הוא אמנם נדלק, אבל לא הפיק כמעט חום, ורק טיגון טוב במחבת, שיפר את המצב ולבסוף בכל זאת התענגנו (עפרי ואני) על הבשר האיכותי – במיוחד בשר הכבש הרך והנימוח.

את יואב לא הצלחתי לרמות – "זה לא כמו השיפודים מהואדי", ולא עזר שום דבר, הוא לא היה מוכן לגעת בזה.

28.12.10 נלסון

לנלסון הגענו אחרי לילה סוער במיוחד, לשעת השפל. אומרים כאן שבאזור הזה ההבדל בין השפל לגאות יכול להגיע ל 7 מטר!.

הסתובבנו קצת בעיר, אכלנו פלאפל וחומוס מצויינים, וגלידה מקומית שמייצרים כל יום כאן מחדש.

המוכרת זיהתה מיד את המבטא ושאלה עם אנחנו ישראלים. התברר שאביה הוא ישראלי ועוד מכפר הנשיא (מוצאו של בעלה הראשון של רחלי) ומיד נוצר קשר טלפוני ורחלי והאב – שלא הצליח ללמד את ביתו מילה בעברית – העבירו חוויות מהקיבוץ.

הבעלים של המקום ניו זילנדי אבל גם לו יש הסטוריה ישראלית לאחר שהוא בילה מספר שנים ברמת הגולן במספר מקומות, ובסוף חזר לכאן ופתח את הגלידריה המשגשגת.

על קירות הגלידריה תלויות קטריקטורות נחמדות, והילדים התלהבו והעתיקו אותן למחברות בכשרון רב.

החלטנו להמשיך לכיוון פארק "אייבל טזמן" ובדרך, בהדרכתה המיומנת של רחלי, עצרנו במקום שנקרא "אי הארנבות"

ארנבות אין כאן, אבל הרבה גולשים וחוף ים סחוף עצים, שבו הילדים נהנו לשחק.

משפחה ניו זילנדית מדרום האי הדרומי שבאה לכאן לנפוש, חנתה לידינו, ומיד נוצר קשר.

הניו זילנדים ממש חזקים בעניין הזה ואוהבים מאד להתחבר עם זרים ולספר ולשמוע, והקונטקט בדרך כלל הוא מיידי.

ככלל, הם גם מאד אוהבים ישראלים, ואת ישראל – מפתיע לא?.

בכל אופן, לפני שנפרדנו הם נתנו לנו את כתובתם בבית ושמחו מאד כשאמרנו שנצלצל כשנגיע לאזורם.

לפארק הגענו מאוחר מאד, והשתחלנו לפארק שהבעלים שלו מפעיל את "מוניות המים" ונאמר לנו שאם מזמינים אצלו מונית, אפשר לישון אצלו לילה חינם – מה שהסתבר כלא נכון בדיעבד.

29.12.10 פארק אייבל טזמן"

08:00 בבוקר, כבר אין מקומות בסירה של 9:00.

הגענו עם הרכב הכי מערבה שאפשר, ומכאן אפשר להמשיך רק בסירה, אז הסידור הוא שלוקחים סירה שנקראת מונית, לאחד ממקומות העדינה שבפארק, הולכים עד לאן שרוצים, ומשם לוקחים מונית חזרה, אלא שאת המונית צריך להזמין מראש וצריך לתכנון קודם לאן אתה רוצה להגיע ומהיכן אתה רוצה לחזור.

תכנונו מסלול הליכה של 8 ק"מ בערך, וכיוון שהמונית האחרונה חוזרת ב 16:00, אנחנו חייבים לקחת את המונית הראשונה בבוקר כדי שיהיה מספיק זמן לשוט, ללכת את המסלול, טווח ביטחון, לשחק קצת בחוף, ולתפוש את המונית חזרה של 16:00.

החלטנו להזמין את המונית של מחר, ובינתיים, רחלי – בסיבוב הבוקר שלה – מצאה מקום חנייה נפלא ממש על החוף, אז מיהרתי לשם לתפוס אותו ובילנו יום שלם על החוף, פשוט נפלא.

עצרנו ממש על הטיילת, כך שכל מי שהולך שם עובר מולנו, אומר שלום וממשיך הלאה.

באיזה שהוא שלב, ניצלה כלבה זקנה – כלבת רועים כמו שיש ליריב – את הצל שלנו ונשכבה לנוח, ובעקבותיה הגיע "בחור" בן שבעים, הנענה להצעתי להתישב ולהצטרף אלי לבירה קרה.

סיפור מעניין יש על האיש – DAVID שמו, ולא אכביר בפרטים, רק שהוא גר במקום ומתפרנס מייצור כסאות נדנדה מעץ. הבטחנו לבא לבקר בהמשך.

דויד התגלה כלבבי מאד ושמח מאד שבאנו לבקר. דויד גם בונה קשתות מעץ, והראה לנו את יכולתו בחץ וקשת.

הוא הראה לילדים את כלי העבודה ואת בית המלאכה שלו וגם בנה לכל אחד מהם חרב קטנה מעץ. רחלי שוחחה איתו והוא שמח לספר לה על עברו ועל משפחתו שבאוסטרליה, על גרושתו שנפטרה לפני כמה שנים אחרי שהם חזרו להיות בקשר ועל ילדיו ונכדיו שאיתם הוא מתראה לעתים רחוקות בלבד. אחר כך הוא הצטרף אלינו לקרוואן לארוחת ערב והתלהב מיכולתה של רחלי לבשל ארוחת מלכים תוך זמן קצר כל כך.

אנחנו חשבנו שקצת הטרדנו אותו יותר מידי עם הילדים אבל הוא התעקש שהוא נהנה ולדבריו עשינו לו את היום.

30.12.10 פארק "אייבל טזמן"

מכונת "מוניות המים" המשומנת תפקדה כהלכה, וב9 בבוקר "שארפ" יצאנו לדרך. אין בעיר הזו מעגן סירות, ועקב הגיאות והשפל הגדולים, מצאו המקומיים פתרון יצירתי אחר.

מעלים את כל הנוסעים על הסירה כשהסירה עדיין נמצאת על העגלה רתומה לטרקטור.

הטרקטור מושך את הכל לתוך הים ומכניס את הסירה לעומק, ומשם גולשת הסירה לים וקדימה לדרך.

225 כ"ס והדבר הזה זז די מהר – לשמחת וצהלת הילדים.

המסלול חמוד ועובר בתוך הצמחיה כאשר משמאל מבצבץ לו הים מידי פעם, ופה ושם מגיעים לחוף מוזהב ויפה אחר, ומימין, יורדים נחלים ומפלונים קטנטנים – ממש נחמד.

הבנות "אוכלות" את המסלול בלי מלח, ממש בקלות, ועפרי אפילו מתנדבת לסחוב את התרמיל הכבד, אבל יואב כרגיל אחרי שעה וחצי, נגמרת לו הבטריה, והוא מתחיל לקטר, אבל בסוף כשמגיעים לחוף המוזהב והיפה, הוא אומר שהוא נהנה.

מכאן יש 2 אופציות. למהר ולהמשיך לסוף הטיול דרך מסלול שעובר באזור השפל, ומוצף בזמן הגאות, ואז זה לוקח רק 20 דקות, או לעשות את הסיבוב הגדול שלוקח שעתיים.

נשארנו כמעט עד הדקה ה90, אבל הספקנו לחצות את ים סוף בזמן לשמחת הילדים שכבר פחדו שהינה אבא הולך לסחוב אותם לעוד מסלול ארוך...

השיט חזרה מלהיב במיוחד כי בינתיים עלתה הרוח והים עלה והגלים באים ממש מולנו, ומרימים את חרטום הסירה ומקפיצים אותה כהוגן.

בסופו של יום טיול ארוך קשה ומהנה אנחנו נכנסים בכל זאת לקאמפ עם בעלת הבית החמוצה (אני לא סובל בעלים של עסק שעיקרו הוא מתן שירות, שפרצופם חמוץ כל הזמן!).

רחלי ואני מתלבטים לאן להמשיך מכאן מחר, כשכולם מפחידים אותנו מזבובי החול העוקצניים הנמצאים בכמות קטלנית באזור אגמי נלסון – נראה.

21.12.10 מהר הטונגרירו לוולינגטון

21.12.10 בזכות ה GPS הגענו בלי בעיות מיוחדות לעיירה טאומארונוי, לביתם של משפחת הקאנו והקייק, שאיתם תכננו לצאת לשיט בנהר הוואנגנואי.
זהו נהר שניזון מ3 הרים גבוהים שבחורף משמשים כאתרי סקי, ואחד מהם הוא הטונגרירו. מדובר בהמון מים. אבל המווווון מים.
נוסעים בכביש וכל 200 מטרים עוברים ערוץ שוצף וגואש בגודל של 3 ירדן ההררי בערך.
החברה היו נחמדים והרשו לנו ללון אצלם בחצר ללא תשלום. מזג האוויר היה סגרירי עדיין וטפטף כל הזמן, וגובה המים בנהר קובעים עם נוכל לצאת לשיט או לא. מהמרפסת שלהם אפשר לראות את המים בנהר.
בבוקר העמסנו הציוד, הכנסנו את הבגדים להחלפה, המצלמה והארנק לחביות מיוחדות אטומות למים, ויצאנו לדרך.
מדובר בקאנו כמו שהיה לאלה מ"גברים במלכודת".
זה דבר לא כל כך יציב, ועל כן סכנת ההתהפכות היא ממשית ביותר, ביחוד בזרימה החזקה שיש בעקבות הגשמים וכמויות המים שירדו מההרים. מצד שני, נהר גבוה מבטיח שהסלעים ישארו הרחק בעומק (אשרי המאמין).
ליתר בטחון, לקחנו איתנו מדריך - ג'ונתן בן 18 - שצרף לשיוט גם חבר שלו שבא בקייק ותפקידו היה לשוט מקדימה ולהזהיר מפני בעיות.
אני הייתי די רגוע, אבל בהמשך התברר שהעניין לא לגמרי פשוט.
בהתחלה, היו מספר מקרים שאיזה סלע גדול החליט להתייצב בדיוק בנתיב השיוט שלנו, ובקצב זרימת הנהר המהירה, ממש לא הצלחתי לשנות את כיוון השיוט, ומזל רק שהקאנו הזה הוא די חזק, ולא מתרגש ממכות מהסלעים.
לא התהפכנו!. אבל זה היה קרוב.
אני הייתי עם הבנות, וגל ועפרי חתרו במרץ, ונהנו בצרחות כשהקאנו היטלטל לו בגלים ובאשדים.
גם יואב שפחד קצת בהתחלה, התלהב במיוחד בקטעים הקשים עם הזרמים וה"מים הלבנים".
המצלמה הייתה רב הדרך בתוך החבית כך שאין הרבה תמונות...
אחרי כשעתיים וחצי (הקדמנו ב49 דקות בגלל הזרם החזק) עצירה בשום מקום. פשוט איזה יתד שתקועה בגדה, אבל לאחר טיפוס תלול במדרגות בין העצים למעלה, הביא אותנו לבית קפה מקסים מוקף בשדות של לבנדר.
הסיפור הוא שזה היה החלום של בחורה ניו זילנדית, להקיפם על גדות נהר הוואנגנואי בית קפה וחווה לגידול לבנדר, רק שלפני מימוש חלומה, היא נסעה לטיול לארה"ב ושם פגשה בחור, התאהבו אבל לאחר זמן מה היא נפרדה ממנו וחזרה לניו זילנד. הבחור רדף אחריה לניו זילנד, רצח אותה והתאבד, והמקום נבנה בעצם לזיכרה ע"י הוריה.
משם עוד 20 דקות של חתירה, חלק מול הרוח החזקה שהחלה פתאום לנשוב מולנו במעלה הנהר, וזהו.
4 שעות - בדיוק מתאים לנו, לא מעייף מידי ולא משעמם - מומלץ מאד.

הגשם לא מפסיק. יואב טוען שזה מים לא טעימים שהעננים שתו ואז הם יורקים אותם.
22.12.10
אחרי הכביסות והמיבשים (הרעועים) בעיירה הקטנה טאומארונוי, חזרנו בשעת לילה מאוחרת לקאמפ של ה DOC על ההר, ועל הבוקר, כשהילדים עדיין ישנים במיטה האחורית, ירדנו דרומה לכיוון פאלמרסטון נורט'. (התוספת של ה נורט' היא כדי להבדיל מעיירה בעלת אותו שם שנמצאת באי הדרומי).
אין הרבה מה לראות (מצחיק מה?) ומתחיל כבר לשעמם לראות את הנופים המדהימים של הגבעות הירוקות והיערות שמסביב שאותם מבתרים נהרות מים שוצפים וגועשים.
פאלמרסטון נורט' שימשה אותנו בעיקר לשהצטיידות וקניית מעילי גשם טובים יותר מהשכמיות המצ'וקמקות ששמרנו עוד מה"ניאגרה פולס" בקנדה.
וכדי להרגיע קצת את הילדים, הלכנו לפארק העירוני שבתוכו מתקני משחקים מדהימים ואתגריים, כמו טרמפולינות, אומגה ענקית, ועוד ועוד והכל בחינם.
כמה פשוט לרצות את הילדים ולשמח אותם!!!. ממש לא צריך לנסוע עד לניו זילנד לשם כך.
החלטנו לנסות את אתר chiburim והגענו לפנות ערב לזוג נחמד שגר בעיר קטנה בשם LEVIN שנמצאת כשעה נסיעה מוולינגטון.
כשהגענו, חייך אלינו איש נחמד עם כיפה על הראש??? - DAVE וקרין. מסתבר שהם לטענתם יהודים, אבל מאמינים בישו. סיפור ארוך, ולא בדיוק הבנתי, אבל דיברנו על עוד הרבה דברים מעניינים, והעברנו ערב נחמד, עם זוג ישראלים נוסף שהתארח אצלם בבית באותו לילה. אנחנו חנינו בדרייב ווי, ולכן זה לא היווה בעיה, ורק ניצלנו את חדר הרחצה שלהם כדי להתרחץ.
וכמובן גם החיבור לאינטרנט היה שימושי ביותר.

23.12.10
התכנית הייתה לקום מוקדם בבוקר ולהתקדם דרומה, כדי להגיע לים ולשמורת בעלי חיות שנמצאת שם.
DAVE הציע לנו לעצור אצל אחיו שיש לו חווה כדי שהילדים יחוו כמה מהחיות שיש לו שם, אבל רק בבוקר התברר שהוא בכלל לא נמצא בבית היום, אז לקחנו את הבוקר באיזי. ניצלנו את הטוסטר של DAVE לעשות איזה 12 פרוסות כל פעם חזרתי אליהם עם עוד 2 פרוסות כי הילדים ממש אוהבים את זה עם ריבה או שוקולד.
תמונות משפחתיות למזכרת ודרומה.
כבר מתחילים לראות יותר אנשים. יותר קרוואנים ואנשים שמטיילים ובחופש. עד עכשיו היה די נטוש בכל המקומות שעברנו בהם.
החלטנו לעשות את אחר הצהריים והלילה באתר של הDOC בהרים, ושם כמובן לא ויתרנו על הטיול היומי. הילדים מתחילים להתרגל והולכים טוב יותר מפעם לפעם חוץ מיואב שמקטר.
אני צריך למצוא כל מיני תעלולים כדי לדרבן אותו ואנחנו בדרך כלל הולכים לבד מאחור ומדברים או משחקים משחקי מילים, וגם מסתכלים על החיות והצמחים שמסביב. בין לבין מתנהלות שיחות די מעניינות שמאפשרות לי לגלות קצת ממה שעובר במוחו של ילד מוכשר בן 5.
למשל:
יואב: אבא, האם אפשר לראות את אלוהים?
אני: מה זה אלוהים?
יואב: (חושב קצת ואז) אלוהים זה התקווה של ישראל.
....
כך זה נמשך עד לספסל המנוחה הקרוב שיואב לא מפספס כדי לעצור כל פעם לנוח קצת

יש כאן פרח אחד שאנו רואים הרבה מאד והעפרי נתנה לו שם: "פעמונית סגולית"

24.12.10
אנחנו מחליטים לדלג על עיירות החוף הקטנות שמצפון לוולינגטון ונוסעים היישר למוזאון טה-פה פה המדהים.
ביציאה מההרים שוב כבשים כבשים כבשים ועוד כבשים.
המוזאון גדול ומלא מתקנים והפעלות אבל הרבה דברים הם אינם יכולים לחוות בגלל קשיי השפה, והסרטים משעממים אותם בגלל זה.
אבל אני מידי פעם מסתלק בסתר ורואה איזה סרט בסתר, ורחלי בלי לשים לב נרדמת על הפוף בזמן שיואב וגל מציגים את תאטרון הבובות שלהם בפניה.
בילינו שם כמעט 4 שעות בלי בעיות, והילדים בסוף נתקעו באזור המשחקים עם ציורים, תיאטרון בובות ועוד כהינה וכהינה.
לקראת הסוף ביקרנו באגף המאורי - הילדים מאד מוקסמים מהעניין הזה של המאורים - הילידים של המקום, ומקווים שבאי הדרומי נוכל לגלות כפר מאורי אמיתי שבו עדיין גרים כמו פעם - אני בספק.
בינתיים הם לומדים כמה מילים במאורית, ויואב כבר מוציא לשון וצועק את ה"האקא" (ריקוד הקרב המסורתי) בכל הזדמנות.
אחר כך טיילנו לאורך הנמל ובסוף התמקמנו בפארק קטן ליד המוזאון שהותקן בן מגדל אורות שהמקומיים אומרים שהוא מאיר רק בקריסטמס
למי שלא שם לב, זהו ערב קריסטמס, הכל נסגר מוקדם, והפארק מלא פופים כחולים ובנות שמחלקות ואפלים לכל הילדים, דוכן של בלונים ודוכן של ציורי פנים ומשפחות באות ותופסות מקום כדי לראות את הצגת האורות במגדל שמתחיל עם החשיכה.

25.2.10
קריסטמס, הכל סגור, אנחנו בקרוואן פארק 10 TOP נחים, קוראים, והילדים במגרש המשחקים הענק.
מנצלים את הזמן לעדכן את הבלוג ולהעלות את התמונות לפייסבוק ולדבר עם מי שאוןליין.
סוף סוף יש מתקני ברביקיו אז הערב אוכלים סטייק!.

17.12.10 מרוטורואה לטאופו

17.12.10
זהו יום איטי יחסית למנוחה וסידורים.
נכנסנו על הבוקר לקאמפ "קיווי פאקה" שהוא בעצם אכסניית באק-פאקרים שיש לה גם כמה מקומות לקרוואנים, אבל הגודל שלנו מגרד את המגבלות.

כן, הילדים משתתפים בניקוי הקרוואן (לפעמים) ויואב מתועד כאן מטאטא את הרצפה!.

בכל זאת אנחנו מעדיפים להיכנס לסוג זה של קאמפים כי הם בדרך כלל יותר נחמדים, יש מטבח כללי וחדר מנוחה וסלון, וכאן היה גם פסנתר !, אז יואב לא ויתר והתעקש שניהיה כאן כדי שהוא יוכל לנגן.
העלויות של הקאמפים הם די גבוהות, והקרוואן שלנו מצויד ב 200 ליטר מים, מקלחת חמה, שירותים ועם הממיר שקיבלתי מעופר (תודה רבה) שמשמ אותנו הרבה מאד, יש לנו גם 220V, וכך שאנו צריכים בעצם להיכנס לקאמפ רק כל 3 ימים, והמגבלה היא בעצם הצורך בכביסה ומייבש.
אבל כשנכנסים אז כבר מנצלים זאת גם למנוחה, וכמובן מילוי מים במיכלים, ריקון, כביסה, מיבש וכו'.
רוטורואה - העיר בה אנחנו מבקרים, שוכנת על הר געש והיא בעצם ה "ילוסטון" של ניו זילנד. בכל פינה יוצא עשן מהאדמה, והמקומיים כאן אומרים שכל כמה זמן פורץ איזה וולקני קטן חדש ומפליץ סירחון גזים ועשן במקום אחר.
יש אזורים שלמים בעיר שמחוברים למים חמים מבטן האדמה וכף הם מחממים את הבתים.
בקאמפ שלנו יש בריכה טרמית שהמים בה בטמפ' של 39 מעלות ואנו מנצלים אותה היטב.
הסיור הרגלי בעיר שאותו תכננו בוטל עקב מזג האוויר - זרזיפי גשם בלתי פוסקים. אנחנו עדיין לא מאורגנים למזג האוויר הזה, אין לנו מטריות, ולא ממש מעילי גשם טובים. נצטרך להתארגן לכך בקרוב כי זה כנראה מאד רגיל כאן בצהריים פגשנו את אניטה - יהודיה מארה"ב שהיא ובעלה עשו עליה לכאן לפני כשנתיים עם הילדים שלהם (18, 20) שאותם פגשנו בראסל על הספינה ל"חור בסלע". הם הזמינו אותנו לארוחת ערב. (נראה לי שהם שכחו איך זה ילדים קטנים...).
בינתיים טיילנו עם אניטה במרכז העיר ליד בניין המוזאון היפה. בכלל, הכל כאן מאד מסודר ומטופח, בערוגות פרחים טריים ומעוצבים בהקפדה, ובין לבין יש כמובן את הסרחונות הוולקניים שצצים להם מכל עבר, כמו למשל "בריכת רחל" שהיא בריכה של מי סיליקה שנובעים מהאדמה בחום של 100 מעלות.
אני עוד לא יודע עם זו תכונה כללית לניו זילנד או רק לכאן, אבל אני מתחיל לקבל את התחושה שאני יודע למה כל האטרקציות הכי משוגעות מתרכזות בניו זילנד. זה לא רק זורבינג, זה הכל מכל וכל - והכל הכי הכי, כמו הבנג'י הכי גבוה, או הכי גבוה שבו טובלים במים, נסיעה במהירות מטורפת בנהר עם סירת ג'ט שיורדת במפלים, ועוד ועוד. פשוט משעמם להם נורא, אז הם חייבים להמציא כל מיני דברים משוגעים לעשות, אחרת הם ישתגעו.
אחר הצהריים נסענו לפארק נחמד שבו רואים איך מאכילים אריות. אלה אריות ולביאות!, לא כמו אצלנו בגני החיות שתמיד ישנים!.
בעמדת ליטוף הגורים כמעט סילקו את יואב החוצה לאחר שהוא הכניס את כל היד דרך הסורג ללטף את הגור, והשומרת כמעט קיבלה שבץ. מסתבר שגור קטן כזה יכול בקלות להוריד אצבע תוך כדי מה שלדעתו הוא משחק, ולכן צריך מאד להיזהר וללטף כשהיד מאד קרובה לגדר, ואם הגור עושה רק סימן קטן עם הראש, מיד מושכים את היד החוצה.
בכל זאת זו חוויה מיוחדת לילדים.
שאר החיות בפארק מיד התקרבו אלינו כשהגענו לאזורם - כנראה כי הם רגילים שהאורחים מאכילים אותם - והילדים התלהבו ללטף. חוץ מאת מהחזירים שנושכים!.
ארוחת הערב אצל אניתה ובעלה היתה הצלחה גדולה. הם גרים לא רחוק ממרכז העיר בבית פרטי קטן יחסית אך מסודר ומטופח, והכי חשוב - יש להם פסנתר.
יואב מיד השתלט על הפסנתר - לא לפני שהמארחים בדקו שידיו נקיות - והפליא בנגינה והשוויץ בפני האורחים.
היה גם כיף להתחבר לאינטרנט ולדבר עם סבא וסבתא אורנשטיין, ועם רוני. חבל שסבא וסבתא לוי לא היו בבית.

לפי הצחוקים והצעקות שבקעו מלמטה, נראה לי שהשיחה עם רוני הייתה שיחה מאד ערה ושמחה.

כמעט לא שמנו לב איך עברו 3 שעות, אבל הרגשנו איך אניתה ובעלה - עם כל אורך הרוח הניו זילנדי שהספיק לדבוק בהם בשנתיים שהם כאן - מתחילים לגלות סימני עצבנות קלים, והילדים גם הם נהיו קצת פראיים, אז לפני שיהיו נזקים, אמרנו יפה שלום, הזמנו אותם לבקר בישראל, וחזרנו הביתה (לקאמפ) לבריכה החמה.
חרי שבועיים בוואן הקטן עם הילדים, הגיע הזמן לשחרר קצת לחץ, וחוץ מיזה שכבר התגעגעתי לערבי הבירה עם הרצל ודני, אז הלכתי ברגל העירה למועדון המקומי המומלץ, כי כתוב שהם מכינים שם בירה בעצמם. שתיתי את הבירה המקומית והמוסיקה החיה הייתה ממש טובה, אבל הרצל ודני, אתם יכולים להרגע - זה לא אותו הדבר בלעדיכם.

18.12.10 מ ROTORUA לאגם TAUPO

אני ניצלתי את הלילה בפארק למיילים ולעדכון הבלוג, ובבוקר עוד הצלחנו לנצל את הבריכה החמה של הפארק שהייתה הפעם חמה במיוחד (כ 39 מעלות).

יצאנו דרומה לכיוון אגם טאופו, ועצרנו בדרך לטבילה באחד המקומות היחידים באזור שבו ניתן להינות מנביעה חמה וטבעית (קרוסינג קריק באולד טאופו רואד). הגענו לפינה קטנה בטבע, 4 מקומות חנייה מטונפים ע"י תיירים חסרי מוסר וביקורת, ולאחר הליכה של 2 דקות בשביל, הגענו למקום קסום עם בריכה טבעית ומפל קטן שעושה מסג' מעולה לגב ולצוואר.

ממש אי אפשר להישאר הרבה זמן במים כי הם כל כך חמים.

פגשנו שם משפחה חמודה של איטלקים שבאו להחזיר את הבת שלהם מחצי שנה של חילופי סטודנטים באוקלנד, וניצלו את ההזדמנות גם לטייל קצת. החלפנו מיילים ובינתיים כבר קיבלנו מהם דיווחים מהאי הדרומי – מסתבר שגם שם גשום...

המקום הזה אמור להישמר בסודי סודות, וגם האיטלקים לא מצאו אותו אלא אחרי ששאלו בתחנת הדלק, אך לאחר שפרסמו אותו ב"לונלי פלנט", יודעים עליו די הרבה, וכהתכוננו ללכת משם, הגיע גל של תיירים ומבקרים – חלק באו במיוחד מאוקלנד (כ 8 שעות נסיעה) – שמלאו את המקום. ממש בזמן לעזוב.

בטאופו, פגשנו מלא ישראלים!. צעירים שמטיילים, חלק זוגות חלק בבודדים, ומצאו אחד את השני בדרך והתקבצו לקבוצה גדולה שנפגשו כולם ב SITE-I. קבענו להיפגש ללילה ב FARM RAIDS שזה מקום הלינה חינם של העיר טאופו, והלכנו לראות את המפלים המפורסמים של העיר – מפלי הוקה.

אחת האטרקציות של המקום היא שיט ב BOAT JET חייתית - שני מנועי ג'ט של 180 כ"ס כל אחד, שמגיעה עד למפל, עושה סיבובים של 360 מעלות ועוד דברים מפחידים שכאלה... וויתרנו על התענוג כדי להשאיר עוד כמה אטרקציות לאי הדרומי, והלכנו למפלים ברגל.

בערב פגשנו את חבורת הישראלים בפארק החינאמי, ולידינו חנתה קבוצת "זרוקים" שגם הם התקבצו מכל העולם (ארגנטינה, פראג, צרפת ועוד) עם כלי נגינה הכוללים דרבוקה, תוף ג'מביי ו"דיריג'ידו", והילדים מיד התחברו אליהם וניגנו איתם - ממש קקופוניה מושלמת.

החברה האלה מסוגלים לתופף שעות את אותו מקצב בלי להתעייף עוד פעם ועוד פעם ללא הפסקה. אחרי זמן מה, אין ברירה ונכנסים למוזה ולסוטול וזה מפסיק להפריע, עד שפתאום התיפוף מפסיק ואז אתה מתפלא מה קרה.

כמובן שהפארק הוא על גדותיו של הנהר הגדול שיוצא מהאגם, ורחלי לא מפספסת רחצה למרות הקור.

משפחה של ברווזים עם אפרוחים דאגה לנקיון הסביבתי. זה סידור מוצלח מאד.

19.12.10 אגם TAUPO

גם אזור אגם טאופו משופע בתופעות גאולוגיות וולקניות שמקורן בהתפרצות הגעשית שהייתה באזור יחסית לפני זמן קצר (10,000) שנה, אבל הילדים לא כל כך התלהבו מסתם אדים שיוצאים מהאדמה ואפילו ברכות בוץ רותח קטנות ומבעבעות, לא שינו את מדד ההתלהבות. הטפטוף הבלתי פוסק לא תרם לעניין, אבל זה היה מבחן טוב ליכולת הילדים לטייל בתנאים פחות ממושלמים, ועם השכמיות ששמרנו ממפלי הניאגרה של קנדה, נשארנו פחות או יותר יבשים עד שגל החליטה שלה זה מספיק, והיא מוותרת על העליה לנקודת התצפית. רק שיטת הנקודות ( 2 נקודות לראשון שיגיע לנקודת התצפית) שכנעה אותה להמשיך וכמובן שבסוף היא גם הגיעה ראשונה.

מישהו טעם פעם גלידת דבש???. לא משהו, ובכל זאת הגענו למרכז הדבורה והדבש, קנינו כמובן דבש במספר טעמים שכולם – כך טענו שם – נוצרים כתוצאה מהפרחים השונים שהדבורים "חולבות". אהבתי את המרקם הסמיך שאותו אני נוהג לחפש בארץ, אבל הטעם – הישראלי מנצח.

להשלמת החוויה של טאופו, לא וויתרנו – למרות הגשם – על הספא הטבעי שנובע ממש במרכז העיר לתוך הנהר.

יש בעיה למצוא את השילוב הנכון בין המים הרותחים שמגיעים מהנביעה שעולים לפני המים, לבין מי הנהר הקרים שבאים מלמטה. הצטרפנו לקבוצה די גדולה של אנשים שרובצים במים כמו סוסי יאור והתבשלנו איתם – לילדים היה חם מידי.

את הלילה עשינו בקאמפ בסיסי של ה DOC ליד הר הטונגרירו.

20.12.20 הר הטונגרירו

הצעירים מגיעים לכאן כדי לעשות את ה Tongariro Crossing. זהו המסלול החד יומי שנחשב הטוב ביותר בניו זילנד – 16-18 ק"מ.

רוני חשבה שנוכל לעשות אותו עם הילדים אבל כשהיגענו לכאן התברר שזו מחשבה נחמדה אבל לא מעשית לחלוטין.

מעבר לעובדה שמזג האוויר הסגרירי גרם לסגירת האתר והמסלול, גם אם היה יפה, המסלול ארוך וקשה מידי לילדים קטנים, ודורש גם הצטיידות בביגוד שמתאים גם לאפשרות של מזג אוויר אלפיני על פסגת ההר כי כמו שהסתבר לנו כבר בניו זילנד, מזג האוויר יכול להשתנות באופן דרמטי תוך זמן קצר ביותר. לנו בקושי יש שכמיות...

אגב, הישראלים שפגשנו בטאופו, התבאסו ונתקעו שם כדי להמתין בסבלנות לשינוי מזג האוויר כדי לעשות את הטרק הזה.

למרות הגשם הבלתי פוסק החלטנו לעשות כמה מסלולים קטנים באזור, ואחרי שעברנו את זה בהצלחה, תקפנו מסלול קצת יותר ארוך של 6 ק"מ עם מפלים (כמובן) שלקח לנו קצת יותר משעתיים עם עצירת סנדביץ באמצע. המסקנה – צריכים לקנות מעילי גשם!.

רוני צדקה כשאמרה שצריכים לקחת מצלמה עמידה למים!.

הילדים התלהבו בהתחלה בעיקר מהשלוליות אבל בהמשך יואב גילה התעניינות מרובה בצומח החדש שגילינו כאן לראשונה בגובה של כ 1800 מ' ואף נתן שם לאחד מהצמחים – מטריה של גמד.

את הלילה עשינו בחצר האחורית של המשפחה שמפעילה את טיולי הקאנו על נהר ה "וואנגאנואי".

15.12.10 מרגלאן לרוטורואה

15.12.10
לפי ה GPS של אריה, היינו צריכים לחזור להמילטון ומשם דרומה ושוב מערבה לעיר "קאפיה" (שעתיים וחצי), אבל ב I-SITE סימנו לנו במפה דרך קצרה יותר, שאמורה לקחת רק 50 דקות, אבל חלק גדול ממנה הוא דרך עפר.
זו הזדמנות טובה להגיד שוב תודה תודה תודה רבה רבה רבה לאריה. ה GPS ממש עושה את החיים קלים. בדקתי שוב ומסתבר שלא כללתי שבלי עפר וגם בחרתי בתכנון מסלול לפי "הקל ביותר". לאחר כוונון מחדש שכלל דרכי עפר ותכנון מסלול לפי "חסכוני-מהיר" התחלנו לקבל כייוני דרך טובים ומהירים יותר.
בכל אופן, הדרך לקאפיה, עוברת בין גבעות וחלקה עוקב לאורך הים, ולאורכה מפוזרות חוות רבות לגידול בקר וצאן, וצילמנו קצת תמונות עם פרות וכבשים - כי זו הרי ניו זילנד.
עדר הכבשים שטייל להנאתו בדרך הצרה לא התרגש במיוחד מאיתנו, ואנחנו היינו צריכים לעצור ולהמתין בסבלנות עד שהם ימצאו את הדרך לעבור אותנו. הרועים כאן לא מחללים בחליל ולא הולכים ברגל - יש טרקטורון.
קאפיה ידועה בנביעות המים החמים שלחוף הים. הגענו ל I-SITE שנמצא בתוך מוזיאון קטנטן, ומצאנו שם 3 זקנים מנומנמים שהיו שמחים לדבר קצת עם ה"זרים" מישראל, השכירו לנו את חפירה ב 10$ והסבירו לנו כיצד להגיע לחוף המיוחד. צריך להגיע בשעת השפל והגענו בדיוק בזמן הנכון, אלא שלא כל כך מצאנו את המים החמים.
כשזה עובד, אפשר לחפור בור בחוף ולהנות מג'קוזי פרטי.
הילדים (וגם אני) ניסו וניסו וחפרו פה וחפרו שם, אבל לא בדיוק מצאנו את הנביעה. המים אמנם חמים, אבל כשחופרים קצת יותר מ 30 ס"מ לעומק, כבר מגיעים למי התהום של הים והם קרים מאד.
רק לפני שהלכנו, הסבירו לנו שלפעמים, כאשר השפל לא מספיק נמוך (מסתבר שיש דבר כזה), אז לא כל כך מרגישים את הנביעה.
בכל מקרה, הילדים ניהנו והצלחנו בכל זאת למצא מספר בורות של מים חמים למדי.
בשתי המסעדות היחידות כאן, החלטנו לאכל רק גלידה - אין כמו האוכל של רחלי בקרוואן - וקדימה לכיוון רוטורואה. אגב, הגלידות כאן די טובות, ועד כה לא נפלנו עם אף סוג, ואנחנו לא מפספסים את הריטואל היומי בדרך כלל לאחר ארוחת צהריים, לנסות את הגלידה המקומית.
כיוון הכבישים הראשיים כאן הוא מצפון לדרום, ואנחנו נוסעים ממערב למזרח, אז מזל שיש את ה GPS שלוקח אותנו דרך עיירות וכבישים צדדיים, ואז מתחילים לראות את החקלאות, ואת שדות הגידולים השונים שבדרך.
כשעה וקצת לפני רוטורואה, יש אגם שנקרא "אגם ארפוני" שנוצר מסכר שהקימו על הנהר. האמת היא שכלל לא תכננו לעצור כאן, אבל לאחר שעה וחצי של נסיעה, אנחנו בדרך כלל מחפשים "REST AREA" כדי לעצור ולתת לילדים לשחרר קצת לחץ, וגילינו בטעות את המקום הנפלא הזה על גדות האגם - ראו בתמונות - והחלטנו לעצור כאן לחניית לילה בחינם (כאן מותר להחנות קראוונים (מאקסימום ל 2 לילות) אבל אסור אוהלים - לך תבין את הניו זילנדים...
זה היה מקום טוב לחגוג לרחלי את יום ההולדת והילדים הכינו לה מתנות והופעות.
16.12.10
בוקר על שפת האגם, רחלי לא מפספסת טבילת בוקר, יום הולדת שמח לרחלי !!!.
ברבורים שחורים מנקים את האגם, ושקט מסביב - אנחנו לבד. זמן טוב לקפה של בוקר ולהשלים עוד כמה עמודים בספר.
אך לפתע רעש מכונת דשא מפריע את מנוחת השכנים. גזימת דשא היא מלאכה בלתי פוסקת כאן ופתרון טוב לעבודות דחק של מחוסרי העבודה. אני מניח שלא מעט מעובדי העירייה מועסקים בפעילות הזו שגם נדרשת בצדי הדרכים ע"י טרקטורים מיוחדים - יריב היה עושה כאן חייל.
הילדים הרימו הפקה לכבוד רחלי, הכוללת ריקודים, תרגילי התעמלות, דיקלומים חיבוקים ונשיקות ויואב אפילו ניגן על פסנתר מאולתר (הגב של עפרי).
קצת לפני רוטורואה צדה עיני את אתר ה "זורבינג" שעליו קראתי קודם בלונלי פלנט. זוהי אטרקציה מיוחדת שהמציאו בניו זילנד - כדור פלסטי שקוף ענק שבתוכו יש כדור פלסטי נוסף שלתוכו נכנסים עם קצת מים, ומתגלגלים במורד.
רק גל ועפרי עומדים בדרישות הגיל, ולאחר התלבטות ופחד קל, עלו על בגדי ים.
ג'יפ גאלופר מעלה אותן למעלה - יחד עם רחלי כדי לתרגם להן את ההסברים - נכנסות לכדור, ממלאים קצת מים חמים, ומתגלגלים ומתגלשים למטה - שתיהן יחד באותו כדור. הן אומרות שהיה כיף, למרות שזה נגמר עוד לפני שזה מתחיל...
היציאה מהכדור כמו לידה עם המים החמים, ובחוץ קררררררררר. קפיצה לפוזה המצולמת ומהר להתלבש.
הגענו העירה, כבר צהריים וכולם רעבים, אז הלכנו למסעדה המומלצת מהלונלי פלנט "Fat Doc" שמפורסמת בזכות תמונות הכלבים שרודפים אחרי זנבם המפוזרות במסעדה, והאמת שגם עפרי ואני כבר רצינו לנסות את ה"פיש וציפס" המפורסם. המסעדה באמת נחמדה ומצויירת עם כל מיני כתובות נחמדות הקשורות בכלבים, אבל גם הנאגטס של יואב וגם הפיצה של גל היו טבולים ברוטב עגבניות/קטשופ מסוג שלא טעם לחיכם (די צפוי), רחלי אכלה רק את הסלט שבא עם ה"פלאפל בטורטיה" שהיא הזמינה ורק עפרי ואני התענגנו על ה "פיש וציפס" שהגיע עם רוטב מיונז טעים.
רוטורטאה היא מרכז של תרבות מאורית - הילידים שהו כאן לפני שהגיעו האירופאים, זוכרים?.
אז הזמנו סיור מודרך שכולל גם ארוחת ערב מסורתית שכוללת בשר עוף וירקות עטופים בשכבות של בדי יוטה ומבושלים על אבני בזלת חמות הקבורות בתוך בור עמוק כשכל זה מונח בבור החם למשך כמה שעות טובות או ימים (לא זוכר).
היה טעים ומעניין, ורותקנו להופעות ולמוזיקה היפה.
זה אמנם מאד מתוייר, וכבר לא נשארו ביו זילנד כפרים אוטנטיים אמתיים שבהם גרים מאורים ומקיימים את התרבות ואורח החיים העתיק, אבל יחד עם זה זה היה מאד מעניין להסתובב בכפר מאורי, לשמוע את הסיפורים ולראות את אנשים.
הילדים הכי נהנו בסוף כשהצוות שר לרחלי יום הולדת שמח ב"מאורית", ונוסעי כל 4 האוטובוסים הצטרפו בקולות ליווי ומחיאות כפיים.
כשחזרנו עייפים אך מרוצים לקרוואן, עוד היה לנו מקום בבטן לעוגת יום ההולדת עם הנרות של רחלי.

12.12.10 מקאיטיה לראגלאן

הדרך הנכונה לדעתי לקרוא את הבלוג היא בשילוב עם התמונות שאני מוריד לפייסבוק שלי, כך ניתן לקשר בין הסיפור והתמונה הרלוונטית.

אז בסוף הגענו ב23:00 לאחר נסיעה מיגעת וקשה, במהירות ממוצעת של 40 קמ"ש בסיבובים ופיתולים, עליות ומורדות, דרך היער הצפוף של מערב המדינה, לאתר ה DOC הנחמד צפונית ל DARGVIL.
הילדים נרדמו בדרך ורחלי החזיקה את עצמה לא לאבד שליטה...
האתר היה די מלא ולא מצאנו מקום עם חשמל, אז חנינו סתם באמצע, והלכנו מיד לישון.
בבוקר, כבר הכל נראה אחרת. היער מסביבנו, אתר הקאמפ של הDOC מסודר מאד ובאופן לא אופיני לאתרי DOC, כולל מקלחות חמות, וחיבורי חשמל ומים לקראוונים. פגשנו שוב את זוג הישראלים גלי והדר שמטיילים במקביל אלינו וכנראה שנפגוש אותם עוד הרבה בדרך.
רחלי נרגעה, ולאחר ארוחת בוקר קללה, יצאנו לסיור ביער שמשמר את עצי ה"קאורי" הענקיים. מדובר בעצים ממש גבוהים ורחבים. קוטר הגזע יכול להגיע עד ל 5 מטר.
המהגרים האירופיים חיסלו כמעט את כל יערות הקאורי במדינה, ועכשיו עושים מאמצים גדולים להגן על העצים האלה ולחדש את היערות והיער הזה הוא חלק מהמערכה. בכניסה ליער יש לשטוף את הנעליים, ואסור לרדת מהשביל, כאשר חלק גדול ממנו מורם מהאדמה באמצעות לוחות עץ כדי להגן על השורשים של העצים.
הילדים מייד איתרו את הצמח מהתמונות שרוני ציירה בטיול שלה וההתלהבות הייתה בשיאה. לא להאמין אבל הילדים ממש התעניינו לדעת מה כתוב בכל שלט המתאר את הצמחים, העצים ובעלי החיים השונים והרבים שחיים ביער. היה מצחיק למצוא צמח שנקרא "עורך הדין של היער". מסתבר שלצמח זה יש קרסים שבעזרתם  מטפס לצמרת העץ, ואם נתפסת בקרס כזה, קשה מאד להשתחרר...
בניו זילנד לוקחים הכל ברצינות רבה מאד, וכל מבקר ביער מתבקש לרשום "דוח ביקור" לפני שהוא יוצא. להפתעתנו, היומן מלא דיווחים!. כן כולם רושמים - גם אנחנו.
אנחנו בדרך דרומה חזרה לאוקלנד, ועוברים דרך אזורי חקלאות של גידולי ה"בטטה" של ניו זילנד. יום ראשון והכל סגור אז החקלאים משאירים שקיות עם בטטות בדוכנים בצד הדרך. קח שקית, שלשל את הכסף לקופסה, והמשך בנסיעה.
בדרך אנחנו מאזינים לרדיו ה"תיירים" המחובר ל GPS, והינה דיווח שבעיירה הקרובה יש מפל נחמד. סטיה של קמה קילומטרים מהכביש הראשי, בדרך עפר, והינה טיול קסום ב"בוש" 5 דקות ואנחנו בערוץ נחל ומפל, וכמובן רחלי והילדים במים.
ממש לפני אוקלנד עוצרים שוב באחד מהפארקים הפזורים מסביב לאוקלנד - כי הילדים כבר מאבדים סבלנות. יש כאן עץ "מגנוליה" ענק. תראו איזה גודל של פרחים!. הניו זילנדים - לא יאהבו לשמוע - דומים לאמריקאים ברעיונות התוריסתיים שלהם, ועל החוף מותקנת מסגרת לתמונה המושלמת עם הצוק ברקע.
אנו חוזרים לאוקלנד גם כי אין דרך אחרת, וגם כדי לבקר במשרדי חברת ההשכרה, כדי לתקן מספר תקלות קטנות שגילינו בקרוואן. זהו טיפ חשוב לכל מי שמשכיר קראוואן. לתכנן את הטיול כך שלאחר מספר ימים תוכלו לחזור למשרדי החברה כדי לבצע את התיקונים הקטנים שלא היה ניתן לגלות במועד קבלת הרכב. אצנלו מדובר היה בטוסטר שלא עבד, ברדיו דיסק שלא קרא את הדיסקים, בטלויזיה שלא הצלחנו להפעיל, בצינור המים שהיה קצר מידי, בשולחן המתקפל שהיו לו רק 3 רגליים, ובמדף בארון שהתפרק בדרך. הגענו למשרדים ב 8 בבוקר לאחר לינת לילה חינם בחנייה של מלון קרוב. הטיפול היה יוצא מן הכלל, ויצאנו לדרך כבר ב 9 לכיוון ראגלן, לא לפני שהצטיידנו במפות לדרום ממשרדי ה AA וביקור בסופר. גילינו שהמומלץ והזול הוא PackU&Save, ויש כמוהו כמעט בכל עיר גדולה.
החלטנו לוותר על "קרומנדל" ובעיקר לאחר שקראתי בלונלי פלנט שיש גם בחוף המערבי מקום שבו ניתן לחפור בורות בחוף הים וליצור לעצמך בריכת מים חמים.
הנסיעה עם 3 הילדים די קשה לנ יותר נכון מי שלא סובל להיות רצוף ברכב זאת אני רחלי,אז אם אפשר לחסוך קילומטרים, אנחנו בעד.
בדרך אנחנו שומעים שוב ברדיו ה GPS על מרכז חדש לספורט מוטורי וכמובן עוצרים שם. הילדים התלהבו לראות כיצד מפרקים "פורש" ומכינים אותה למירוץ. במקום יש מגרש החלקה לאימונים, שאליו כל אחד יכול לבוא עם הרכב שלו ולהתאמן. בחור צעיר ונחמד עם מזדה ספורטיבית ואדומה הזמין אותי להיות נוסע מלווה שלו באימון, וכמובן שלא סירבתי. חתמתי על טופס וויתור, קסדה על הראש, חגורת בטיחות - וקדימה ל"חרקות". חוויה נחמדה, ורחלי לא האמינה לי שלא פחדתי. רק מצווחות הצמיגים וריח הגומי השרוף, רחלי והילדים דאגו לי מאד, אבל הכל עבר בשלום.
דילגנו גם על המילטון העיר הגדולה באזור, והיישרנו לעיירת הגולשים - ראגלן.
כאן, אם אתה לא גולש, אז "מה אתה עושה כאן בכלל?"
יש כאן שני אתרים שבהם אפשר להחנות את הקרוואן ללילה. הלכנו לראשון - מקום סתמי חסר כל השראה - ולצערי הילדים גילו שם טרמפולינה ומשטח קפיצה מתנפח. "הלך עלי"!. כבר לא היה טעם לראות את המקום השני כי הילדים ננעלו על הטרמפולינות ולא הסכימו בשום אופן לישון בשום מקום אחר.
למרות זאת עלינו להר לראות את האתר השני - מקום נפלא "הלודג' האקולוגי" מלא צעירים וחברה שבעיקר באים לגלוש, ולרוב באוהלים, אבל יש גם כמה מקומות לקרוואן כמו שלנו. תאורה סולרית, אווירה צעירה ונחמדה ואנרגיה טובה. אבל כלום לא עזר. רחלי נחלצה לעזרה לפני משבר משפחתי חסר תקנה, וסוכם שנישם לילה אחד בטרמפולינות, ולילה אחד עם הצרצרים.
חזרנו לאתר הטרמפולינות, והשד לא היה כל כך נורא, ואפילו אני נהנתי לקפוץ ולדלג כמו ילד.
בבוקר, לאחר לילה גשום (זה הגשם הראשון שלנו, כשבעצם מדובר בטפטוף קל, טפו, טפו, טפו), עלינו חזרה ללודג' האקולוגי, התמקמנו, השכרנו גלשן ושתי חליפות גלישה (לי ולעפרי) וירדנו לים. כן, כוחי עדיין במותני.
עפרי המאומנת ישר עמדה על הגל הראשון. לי לקח קצת יותר זמן. הגלים כאן כל כך חזקים שמספיק גלגלון כדי לסחוב אותך בחוזקה בעמידה, וממש לא צריך להמתין לגלים הגבוהים והמפחידים.
אפילו גל התנסתה ברכיבה בשכיבה על הגלשן וחזרה שוב ושוב למים למרות הקור העז. וגם רחלי לא ויתרה.רק יואב ויתר כי היה לו קר מידי במים, אבל הוא נהנה מאד לצייר ולשחק בחול השחור. רחלי אומרת שהיה מדהים.
חזרנו ללודג ואני עמדתי על הגריל להכין סטקים לטורפי הבשר, הילדים הרגישו מרחב והלכו אחרי הארוחה לטייל עם רחלי ל"שכונת ה טיפים" אבל בגלל החושך שירד - הם לא הגיעו לשם. יש כאן חדר מרווח למשחקים, כל מיני משחקי קופסא, ואינטרנט לכל היום כך שהמחשב תפס שוב את ההצגה עם ה"וובקינס" ושאר המשחקים. החיבור לאינטרנט הביא איתו מייל מהמורה של גל ששלחה לנו את דיווח יום ההורים של גל במייל - ילדה מצטינת!. אגב, הילדים עושים כאן שיעורים ומתקדמים הרבה יותר מהר מבבית הספר, ובלי שנבקש מהם בכלל.
גם פגשנו כאן בחור ישראלי שבא לגלוש (החוף ברשל"צ לא הספיק לו).
בסוף היום, הילדים הודו שכאן ממש יותר טוב ונחמד אפילו שאין כאן טרמפולינות - הצלחתי!.
(רחלי אומרת שזה רק בזכות זה שאתמול הם בילו שם שעות  ולא ירדו מהטרמפולינות.)
מחר התכנית היא לנסוע לחוף ה"בורות החמים".
בהזדמנות זו מזל טוב לכל בעלי השימחה שחגגו יום הולדת, בתיה, אורית, שמוליק, סימה בקרוב, לאה ציוני בקרוב, ואם שכחנו מישהו, אז סליחה.

8.12.10 - 11.12.10 ראסל עד כף ריאנגה

8.12.10 RUSSEL

לאחר נסיעה יפה בכביש המפותל לאורך הים עם מפרצונים רבים שבחלקם מנוקדות יאכטות, הגענו ישר לפארק הTOP 10  להתארגנות, והזמנו שיט הפלגה לאיים (4 שעות בערך 225$). זהו חלק מהאזור הקרוי Bay Of Islands, והבטיחו לנו לראות דולפינים ולהסתלבט על איזה אי בתולי למשך שעה.

יש כאן גם סיורים מושטים אחרים כמו "שחייה עם דולפינים" אבל אז השיט מתמקד רק בזה, ובעצם שטים עם הסירה ומחפשים את הדולפינים כל היום. ממה ששמענו עד כה, הדולפינים לא ממש מתקרבים, ואם יש דולפינים תינוקות, אז אסור להפריע להם.

יצאנו לשיט אחר הצהריים בספינה גדולה וצהובה. זהו כלי מרשים עם עוצמה רבה ולאחר היציאה מאזור המזח, הורגש דחף המדחפים והמהירות הגבוהה ברוח החזקה שחבטה בפנינו. מובן שעמדנו בסיפון הנמוך הקדמי כי זה המקום שממנו צפויים לראות את הדולפינים.

שייטנו בין האיים הקסומים והנטושים (כאן שומרים על הטבע מכל משמר, ואסור לגור על האיים וגם אסור בדרך כלל להישאר לישון שם לקמפינג. יש המון כללים וחוקים שהמטיילים מתבקשים לשמור עליהם כדי למנוע ממזיקים וחיות להגיע לאיים ולגרום לנזקים לחי ולצומח שבהם.

לחברה שמפעילה את הספינה יש עוד כמה ספינות, והראשונה שמגלה את הדולפינים, מספרת מיד לאחרות וכולם שועטים במהירות לעבר המקום.

מצאנו חבורה עליזה של דולפינים, שכוללת גם שתי אימהות עם תינוקות, שהתקרבה לספינה ונתנו הצגה "כמו שצריך". זה שונה לראות דולפינים שחיים בטבע חופשיים ומשוחררים – שלא כמו בריף הדולפינים לדוגמא.

מזג האוויר היה מעונן, אבל אומרים לנו כל הזמן כמה אנחנו ברי מזל כי בדרך כלל גשום, אז מעונן בלי גשם זה ממש ברכה.

כשהמשכנו משם ל"הול אין ד'רוק" כמה דולפינים ליוו את הספינה ע"י שחייה מהירה ליד החרטום, וזה מחזה ממש נחמד. ניסיתי לקלוט אותו במצלמה ואם אצליח אוריד את זה לפייסבוק.

ה "הול אין ד'רוק" כשמו כן הוא הוא פתח בסלע שדרכו עוברים עם הספינה כאטרקציה לתיירים. מה שיותר מעניין שם הוא לראות את השחפים ועופות נוספים ניזונים מדגים מיוחדים שאוהבים את המקום הזה במיוחד וממש אפשר לראות אותם מהספינה בכמויות גדולות מאד ובגובה פני הים גולשים ותופסים להם מידי פעם איזה דג.

כשחזרנו למזח, קיבלנו קבלת פנים של כמה ילדים מקומיים שהופיעו עם קטע "מאורי" אוטנטי, וגם קיבלו "טיפ" מהתיירים שזרקו אליהם מטבעות מהספינה. אחר כך ראינו אותם קונים עם זה גלידה. זה חינוך!.

RUSSEL היא עיר מאד "עתיקה" בניוזילנד (הכל יחסי כי ניוזילנד בתקופה האירופית שלה היא בקושי בת 200). היא היתה עיר הבירה הראשונה (היום זה וולינגטון), ויש בה כמה מבנים עתיקים כמו הכנסיה הראשונה בניוזילנד ועוד כמה מבנים יפים וישנים.

בכלל, הניוזילנדים למדו מהאמריקאים, ובכל מקום יש את המשהו שהוא הכי הכי או הכי ראשון או הכי עתיק וכו'.

אומרים שכאן גרים חלק מעשירי ניוזילנד, ויש כאן בתים שעולים מליונים רבים של דולרים.

חזרנו לביתנו הצנוע – הקרוואן, לסידורים אחרונים לפני השינה, ולסיבוב טרמפולינות נוסף.

אגב, הילדים כותבים סיפור דרך באופן קבוע ולכל אחד יש מחברת מיוחדת לנושא, כך שאין דאגה – אם אני אשכח או אחמיץ משהו, הוא יופיע שם.

9.12.10 Russel to Keri Keri

בעקרון, הגענו למסקנה שסדר היום המועדף הוא לצאת מוקדם בבוקר מאתר הקמפינג, ולהגיע כמה שיותר מוקדם לאתר הקמפינג הבא, אלא שזה לא תמיד מצליח.

יצאנו רק בשעות הבוקר המאוחרות, ולקחנו את המעבורת ליבשת לכיוון"פאייה". כ 15 ק"מ דרומית ל"פאיהיה" לכיוון "פאנגריי" על כביש 1, יש מערת תולעים זוהרות מומלצת בעלות אפשרית של 15$ לאדם (לעומת 70$ במקומות אחרים), אז שמנו פעמינו לשם.

מדובר במערת נטיפים שבתוכה עובר נחל קטן. המערה פעילה מאד ויש בה עדיין הרבה מאד זקיפים ונטיפים שעדיין מטפטפים וממשיכים לגדול.

מסתבר שבמערה זו התחבאה אחת מבנות שבט המאורים המקומי, שהייתה נשואה – אחת משבע נשים, השביעית במספר - אשר ברחה מבעלה ומצאה מקלט במערה זו. היא התקיימה ממזון ימי שמצאה בנחל הקטן, ופירות וירקות שהיא גנבה מחצרות השכנים. לבסוף אנשי השבט מצאו אותה וטיפלו בה, אבל שם המערה נקרה על שמה.

תופעת התולעים הזוהרות היא תופעה יפהפייה. כשהמדריכה מחסה את הפנס, רואים מאות נקודות מאירות בתקרת המערה, מה שנראה ממש כמו כוכבים, ובמקום מסוים המקומיים קוראים לזה "שביל החלב". אלה הן התולעים שפעולה כימית מסויימת גורמת לזוהר הבוקע מהן.

מסתבר שזו הדרך של התולעים למשוך אליהן זבובים ומעופפים אחרים להתקרב ולהיתפס במלכודת שאותה הם בונים כמו עכבישים – ועליהם הן ניזונות.

חזרנו צפונה ל"פאיהיה" ששמה נשמע כמו "פאי כאן" באנגלית. מול חוף הים על הדשא, הקימו דוכנים של אוכל פירות, ירקות, דבש, תותים, ריבות, לחם, פטריות והכל מגידולים מקומיים. מגדלים כאן שקדי מקדוניה ועושים מהם גם ממרחים כמו חמאת בוטנים. היה גם דוכן שמכרו בו חומוס אבל בטעמים שונים ממה שאנחנו מכירים. עברנו בין הדוכנים ומלאנו שקיות בדברים טובים. יואב כל כך התלהב מריבת התותים, והתחיל לאכול את כל ה"טעימות" ישר מהכפית. איזה ילדים לא מחונכים... בדוכן אחר, זוג הולנדים שמוכר אוכל ללא גלוטן, הכין פנקיקס על מחבת הולנדית מיוחדת עם כ 10 שקעים שבהם נאפים הפנקיקס הקטנטנים. הילדים ממש אהבו את זה. קיבלנו את הכתובת ליד וולינגטון ששם אפשר לקנות את המחבת המיוחדת הזו.

לא רחוק משם יש עיירה קטנה ששם בנה אחד בשם "הנדרדוואסר" שירותים ציבוריים שגם אותם הפכו למוקד עליה לרגל בגלל שהם מצופים באריחי קרמיקה ומאג יוצאי דופן – תראו בתמונות.

ב KERIKERI נכנסו ל"אשר" מאליקים שפתח שם מסעדה מזרחית "קפה ירושלים" המגישה חומוס עם טחינה, פלאפל ועוד מאכלים ישראליים אוטנטיים ואף נותן הנחה ל"חיילים במדים"!.

היה כיף לנגב חומוס בפיתה, והילדים ממש התענגו על התזכורת מהבית ונהנו לקרוא את ההודעות והפרסומות בעברית שתלויות שם על הקירות – טעים. לא לטעות, אשר שנשוי לניוזילנדית ויש לו 3 ילדים, הוא הישראלי היחיד כנראה וגם היהודי הכמעט יחיד שם. אין קהילה יהודית וזה מפריע לו כי לילדים אין את ההווי של החגים, אבל למרות שעשה כמה ניסיונות לחזור לישראל, מסתבר שהחיים בניו זילנד הרבה יותר קלים.

מעבר לאשר, זו עיירה רגילה למדי שמרכזת הרבה פנסיונרים צעירים (40-50) בעלי הון שקנו כאן אחוזות, ועושים יין או שמן, ובין לבין יוצאים לדוג ביאכטה שלהם או כל דרך אחרת להעביר את הזמן.

נסענו לישון באתר DOC קטן בלב שמורת יער קאורי. נסענו לשם כמעט 16 ק"מ בדרך עפר והיינו בטוחים שנהיה לבד, אבל להפתעתנו הקאמפ היה מלא, והייתה שם קבוצת בית ספר של ילדים בגיל של עפרי על מוריהם שעשו שם מחנה לכבוד סיום שנת הלימודים.

הילדים התחברו מייד למרות קשיי השפה. גל לימדה את המקומיים לעשות גלגלונים ועמידות ידיים, עפרי שברה את הלשון באנגלית וכולם שרפו מרשמלו על המדורה.

פגשנו כאן גם זוג ישראלים אחרי צבא, גלי – מקרית אתא והדר – מנופית, שמטיילים כאן עם רכב שכור, והתחילו לפני כמה ימים ובאו לחדשיים. בטח נפגוש בהם עוד הרבה בהמשך.

10.12.10                                 To Kaitaia

התחלנו בטיול בוקר ביער. זהו מסלול מסודר כמו של הגנת הטבע בארץ עם שלטים וכל שני מטר יש שלט שבו כתוב את שם העץ או הצמח. כל השמות כמעט ב "מאורית". עץ ה"קאורי" הענק באמת מרשים בגודלו.

מסתבר שהמתיישבים האירופאים הראשונים חיסלו שטחים עצומים של יערות כדי לפנות שטחי מרעה לבקר ולכבשים. היום הם עושים מאמצים לחדש את היערות ובעיקר את יערות עצי הקאורי המיוחדים.

הם גם מטילים על חוות הגידול כל מיני מגבלות בנוגע לזיהום הסביבה והם חייבים לטפל בשפכים וכדומה. מסתבר שניו זילנד – כמדינה - משלמת מליוני דולרים בשנה קנס, בגלל הנזק לסביבה שעושות הפרות והכבשים ב"פלוצים" שלהם, שפוגעים ככל הנראה בשכבת האוזון.

בקאיטאיה נרשמנו לטיול היום ל"קייפ ריאנגה", שהיא הנקודה כמעט הכי צפונית באי הצפוני. האטרקציות המתוכננות לנו הן נסיעה לאורך חוף 90 המייל – על החוף, גלישה בדיונות החול הענקיות, הופעה "מאורית" ועוד. דיווחים מחר.

בינתיים תפסנו נקודה נחמדה על החוף, להרגע, לאכול ולנוח עד הערב.

בניו זילנד, כמעט כל נקודת חוף היא יפה. חוף חולי רחב, הים שקט אבל קר, ומזג האוויר ממש נפלא. השמש זורחת ללא ענן בשמיים והטמפ' כ 20 מעלות בצל – כמעט גן עדן.

רחלי מכינה לנו ארוחות לתפארת, בטוח הייתה מנצחת בתחרות "שף הקרוואן העולמי", מאוד קשה לבשל במקום קטן ובלי תנאים.

אנחנו ישנים היום בקמפ פרטי של מאורית אחת על החוף (רק 20$ לרכב),ממש מקום יפה שקט וכמעט ריק, שומעים את הגלים ובערב עשינו טיול על החוף ובין בריכות הגיאות והשפל כדי לחפש את הכפכפים של גל שהשאירה כרגיל על החוף. עכשיו בדיוק התחלת הגאות והשינוי פה בין שיא הגאות לשיא השפל הוא עצום (כ-3 מטר),כך שאפשר בשפל ממש ללכת על החוף פנימה ולראות צדפות חיות וסרטנים.

הילדים מאוד נהנו מההליכה חלק במים וחלק על הסלעים.

11.12.10 To Cape Rienga

לקחנו את האוטובוס של "Sand Safaries" שמציע באותו מחיר גם הופעה מאורית". ההופעה הייתה ממש מדהימה. תראו בתמונות. האנשים עם הלשון בחוץ והקולות החזקים ממש מפחידים, והתפלאנו שהילדים לא התחילו לבכות, אבל הם לקחו את העניין ב"קול" ונהנו.

מאד אהבנו את המוזיקה והשירה, וחבל שלא מכרו גם דיסק במקום, אנחנו נחפש ונביא.

הנסיעה עם האוטובוס על החוף ב "חוף ה 90 מייל" הייתה חוויה לילדים, אבל מהר מאד האטרקציה כבר שעממה וחיכינו רק לדיונות החול.

מסתבר שאורך החוף הוא לא באמת 90 מייל אלא יותר כ 60 מייל.

הנהג שלנו היה מצחיק ובדחן ומלא בידע ומילא אותנו גם בבדיחות והומור (שלא כל כך הובן ע"י התיירים), וטען שהחוף נקרא כך בגלל שזה נשמע יותר טוב. אבל האמת כנראה היא כי בעבר כשמגדלי הבקר לקחו את המרעה הם היו רגילים לעבור 30 מייל ביום. זה לקח להם 3 ימים מקצה לקצה ולכן חשבו בטעות שזה 90 מייל, ומכאן השם.

בקצה החוף ישנן דיונות חול ענקיות, שלפסגתם הטיפוס הוא ממש קשה, ומהפסגה גולשים עם "בוגי בורד". זה די מהר ומקפץ, וצריך להיזהר לשמור את הפה סגור אחרת מתמלאים בחול.

עפרי עלתה 3 פעמים ובסוף התרסקה עם הגלשן ועשתה היפוכים וגלגולים בחול אבל בחיוך. יואב לעומת זאת עלה פעמיים ובפעם השנייה ירד מהר מידי והתהפך, מלא את העיניים בחול ובכה – לא נעים. גל גם היא לא קטלה קנים, אבל נהנתה יותר לשבת עם הבגדים בנחל. מזל שאמא הביאה בגדים להחלפה...

ביקרנו גם בנקודה הצפונית של חיבור האוקינוס הפסיפי עם הים הטזמני, עם המגדלור המפורסם, אבל בגלל מזג האוויר המדהים שקיבלנו – שמיים כחולים עם שמש ללא צל ענן, ללא רוחות וללא גלים - לא צפינו בתופעה שהנהג סיפר עליה של מפגש הימים שגורם להתרוממות גלים ממש בחיבור. "יו קנט ווין זם אול".

הדרך לקצה חצי האי עד ל"קייפ" סלולה היום ולכאורה ניתן לנסוע אותה בקרוואן, אבל יש יתרון בנסיעה עם אוטובוס ומדריך לטיול שכזה, ולמרות שההסברים הם באנגלית, גם הילדים נהנו מאד, וזה מאפשר להגיע למקומות שלא ניתן עם הקרוואן (כמו הנסיעה על החוף), וגם ללמוד הרבה על המקומות שאותם עוברים בדרך, למשל, שבעיירה מסוימת, הגלידה היא "הטובה ביותר בניו זילנד". טעמנו, ואכן טובה מאד.

חזרנו עייפים ורצוצים לקרוואן, ומיד ירדנו דרומה דרך הכביש המערבי (מס' 12) כדי להגיע בזמן לפארק עצי הקאורי של ה DOC ביער Trounsan ללינת הלילה, אבל הדרך מפותלת כנחש ואינה מאפשרת נסיעה של יותר מ 40 קמ"ש חלק גדול מהזמן, והיה צורך גם לעבור נהר במעבורת, כך שהגענו רק ב 11 בלילה. הילדים כבר איבדו סבלנות והתחילו לייבב, למורת רוחה של רחלי שכעסה עלי כי היא רצתה כבר להיכנס קודם לפארק מסודר. אני מקווה שבבוקר היא תתרצה כשתראה את המקום. זהו יער של עצי קאורי ענקיים.

6.12.10 מפאנגריי צפונה

6.12.10

השקמה באתר ה TOP 10 של פנגריי – אפשרנו לילדים לישון עד מאוחר ובינתיים התחלנו עם סידורי הכביסה, חיבור לאינטרנט, בדיקת דוא"ל, טלפונים וכו'. הילדים קמו לבסוף כדי לרוץ לטרמפולינה.

בעיר הצטיידנו במפות להמשך הדרך במשרדי ה AA בקורא כרטיסים חדש כדי להוריד את התמונות למחשב, ובמפצל למצית כדי לחבר את כל המכשירים.

יש כאן מכשיר מאד נחמד שקיבלנו במשרדי APOLO (חברת ההשכרה של הקראוואן), שמחובר למצית, מצוייד בGPS ומשדר דרך תחנת הרדיו מידע שוטף על המקומות שאנחנו עוברים בדרך. כך נוסעים ובכל פעם שיש משהו מעניין בקרבת מקום, שומעים עליו הסבר קצר ברדיו – רעיון טוב מאד. חבל רק שהילדים עוד לא יודעים מספיק טוב אנגלית כך שזה בעיקר רק בשביל המבוגרים.

נסענו למפלי פנגריי, הנמצאים רק 4 ק"מ מהעיר. מפלים יפים בנפילה של 26 מטר, עם שביל מעגלי קצר. ספרי המידע אומרים שזה האתר "הכי מצולם" בניוזילנד. גם אנחנו צלמנו.

רק רחלי ועפרי העיזו ונכסנו למים הקרים.  בסוף יואב אמר שהיה טיול יפה מאד אבל חבל שהוא כל כך קצר. (נראה אותו עוד כמה ימים...).

היעד הבא הוא TUTUKAKA. הסבר המילה הוא "עץ רשת עם תוכים". זוהי עיירת חוף קטנה ממנה יוצאות סירות לצלילות ושנירקולים באיי 4KNIGHTS האמורים להיות אתר הצלילה "הטוב ביותר" בניוזילנד.

הגענו די מאוחר אחר הצהריים, וממה שהספקנו לברר, ולאחר הנחה, העלות היא 600$ לצלילה אחת לי וצלילה אחת לרחלי ולשנירקולים לילדים. נראה לנו מוגזם, ולכן המשכנו צפונה לכוון RUSSEL, ובדרך עצרנו בפארק של ה DOC שנקרא PURIRI

הDOC הוא כמו "רשות שמורות הטבע" שלנו, וגם הוא מתחזק מספר אתרי קמפינג פשוטים יחסית שנמצאים בד"כ במקומות יותר נידחים ומבודדים. הגענו בלילה לאחר נסיעה די ארוכה בדרך כורכר טובה, והשער כבר היה סגור, אז חנינו בחוץ והמתנו לבוקר.

האזור הזה נקרא Bay Of Islands וכשמו כן הוא. במפרץ יש הרבה איים לא מיושבים ואנו מתכננים לקחת מחר או מחרתיים סיור עם סירה.

7.12.10

7:00. הילדים עוד ישנים. המקום פשוט יפיפה, על גדות המים עם דשא כמעט עד קו המים ועצים פזורים כדי שיהיה גם צל. המקום די ריק יחסית ומעט מאד קראוונים. מאד נקי ומסודר, מה שמאד מאפיין את מניוזילנד, ומהר מאד נכנסים לאווירה ולהרגל הזה של "לא להשאיר אחריף כלום". בכל מקום פחי מחזור לפי סוגים, ובינתיים לא מצאנו את פח הזבל. אני חושב שצריך לשמור את הזבל אתך ולקחת אותו אתך בסוף. (מסתבר שיש לרכוש שקית זבל ב 2$ שאפשר להשאיר אחריך עם כל הדזבל שלא למיחזור)

יצאנו לטיול מעגלי לראש הגבעה. זה הטיול הראשון הקצת יותר ארוך עם הילדים, והם עברו אותו בגבורה, למרות קיטורים מעטים בדרך – בעיקר של יואב – על כך שהעליה לא נגמרת. הצמחיה כאן ממש נראית טרופית, והכל ירוק ירוק ירוק במליון גוונים. הצד השני של ההר שמקבל יותר שמש, גילינו הרבה צמחים שזיהינו מהכרמל (או דומים להם), והרגשנו בבית.

מרחבי הדשא פשוט אינסופיים, והפרות רבות ומסתובבות חופשי.

האנשים מאד מאד נחמדים. לא יוזמים כל כך למעט שלום שלום טבעי, אבל לאחר שנקשרת שיחה, מאד לבביים ואוהבים לשוחח ולספר. המנהלת של הפארק היא אישה בת כ 50 היא ובעלה מכרו לאחרונה את העסקים הפרטיים שלהם, בנו ממשאית ישנה, קרוואן גדול למדי ובו הם גרים. הDOC מספק להם חשמל ומים וקו טלפון, וגם משכורת סבירה, והם נמצאים כאן כ 6 חדשים, דואגים לסדר ולנקיון. בחורף הם עטוזבים את המקום ויורדים לאי הדרומי לטייל. יש להם 3 ילדים (כולם כבר גרושים) ו5 נכדים וכולם באים בתקופה הבוערת (מקצת לפני הקריסטמס עד לסוף ינואר בערך) כדי לעזור כי אז הפארק מתמלא ברכבים ונופשים (כ 500 רכבים, עכשיו יש רק כ 10 רכבים).

היא באה אלינו בערב לכוס יין וסיפרה שהיא דור 7 בניוזילנד ויש לה במשפחה קשרי דם עם ה "מאורים" שאלו הם הילידים. מסתבר שכמעט אין מאורי היום שאין לו דם "לבן".

באדיבותה היא הביאה לנו את כתובת האינטרנט של ארגון "חיבורים" – chiburim.com, שזהו ארגון של ניוזילנדים שאוהבים לארח יהודים וישראלים בניוזילנד, ללא כל תשלום. בהרבה מקומות הם ייתנו לך מקום להחנות את הקרוואן וגם יספקו מים ומקלחות, ושיחה מעניינת בערב ומי יודע מה עוד. אנחנו מתכוונים להגיע לחברים שלה שנמצאים בדרום האי הצפוני – אם יהיה נחמד נבדוק אפשרויות אירוח נוספות באי הדרומי.

יש כאן גם הרבה פנסיונרים שבאים עם הקרוואן שלהם לכמה ימים להתפנן. פגשנו זוג שמגיע מ RUSSEL שזה היעד הבא שלנו ומרוחק רק שעה נסיעה מכאן. מסתבר שיש שם הרבה בתים של אנגלים שבאים לכאן רק בקיץ כי זה יותר זול להם מאשר לחמם את הבית באנגליה בחורף הקר שם.

RUSSEL היא עיירה שקטה לחוף ים ומזג האוויר שם מאד נוח ובחורף לא יורד מ 15 C , כשבקיץ 30C  זה שיא החום.

סוף סוף בקרוואן 4.12.10- 5.12.10

4.12.10

לאחר שעתיים שינה בערך, התעוררתי כבר ב 6 בבוקר וצפיתי בשידור החי של ערוץ 2 ל השריפה. למרות שאנחנו בטיול ולכאורה צריכים להתנתק מטרדות היום יום, קשה לי להתנתק מהארוע הזה, ואני מנצל כל הזדמנות של קשר אינטרנטי או אחר כדי להתעדכן.

נסעתי לקבל את הקראוואן במונית, גם באוקלנד אפשר להתמקח על המחיר – לא תאמינו, מה עוד שהנהג המלוכסן דרש מחיר כפול ממה שרשום בדף המידע של חברת הקראוונים, אבל אין ברירה, יותר חשוב לקבל את הקרוואן ולעוף מהעיר.

קיבלתי לידי כלי חדיש ביותר, שנראה כמעט חדש רק עם 145000 ק"מ, מנוע של VW, ומרכב מרווח למדי כמעט בגודל של זה שהיה לנו בארה"ב, אולי מטר פחות באורך.

הניו זילנדים מאד מאד מסודרים והרכב היה מוכן עם כל הציוד (למעט 2 כסאות), וגם נתנו לי לצפות בסרט וידאו שמתאר את כל המכשירים ואיך מתפעלים כל דבר. ממש להתפעל.

רק אחר כך גילינו שהדיסק ברדיו לא פועל, הטלוויזיה לא קולטת כלום, ועוד כמה פאקים קטנטנים ולא משמעותיים.

לאריה – גם אצלנו החימום הוא על חשמל – כנראה שמערכת החימום על גז שהיתה לנו בארה"ב היא מיוחדת במינה.

בכל אופן, הרכב מרשים ובעל מנוע חזק במיוחד.

בדקתי את ה GPS ולשמחתי הוא עבד. אין לתאר את הקלות הבלתי נסבלת של הנהיגה עם GPS, במיוחד כאשר אתה נוהג ברכב ברוחב של 2.5 מטר ואורך של 7.5 מטר, לבד, בעיר חדשה ועוד בצד השני של הכביש.

אריה – בזכותך, ממש כיף גדול ותודה.

העמסנו את המשפחה והמזוודות, ונסענו דבר ראשון למרכז האנטרקטי של קלי. זהו מרכז שמתאר את חקר אנטארקטיקה, שחזורים של הבקתות שהחוקרים בנו וגרו שם, והכי חשוב, מגדלים שם להקה של פינגווינים בתנאים שקרובים ככל האפשר לטבע עם קרח בריכות מים וכל ה"גשפט". לנו הצופים יש אפשרות לצפות בהם דרך חלונות, ובאמצעות קרון מיוחד שנוסע לאט בתוך המתחם של הלהקה ומאפשר לראות את הציפורים המוזרות האלה ממרחק נגיעה.

הילדים התלהבו ומיד אחר כך נגשו לפינה האינטראקטיבית כדי לשחק בכל מיני משחקים המבוססים על חיי הפינגווינים כולל התחפשות לחוקרי היבשת, לפינגווינים, בדיקת כוח המשיכה של כרית יניקה של דיונון ועוד ועוד. היה קשה ממש להוציא אותם משם ורק כשהגיעה שעת ההאכלה של הדגים – שחכתי לציין שיש שם גם אקווריום גדול עם דגים שונים ובמיוחד ה RAY STING שזה סוג של  חתול ים ענק בקוטר של כ 2 מטר (לא כולל הזנב) ששוקל כ 200 ק"ג, ויש לו בזנב קוצים ארסיים שהוא יודיע "לירות" על תוקפים, והם קטלניים ממש. לא נראה שהבחור שהאכיל אותם חשש במיוחד אבל כנראה שזה בגלל שהם לא יורקים לבאר שממנה הם אוכלים.

בהמשך יש אקווריום גדול עם דגים נוספים כולל מינים שונים של כרישים, כאשר במרכז האקווריום עוברת מנהרה מזכוכית כך שאתה עובר ממש בתוך המיכל ורואה את הכרישים שוחים מכל עבר – נחמד.

העברנו כשעתיים נחמדות ויצאנו לדרך לא לפני שגילינו שמשרדי ה AA שזה ארגון הרכב של ניוזילנד – משהו כמו ה AAA בארה"ב, לא עובד בשבת-ראשון, אז יצאנו בסוף בלי מפות ובלי רשימת הפארקים. לא נורא, נכנס למשרד ב WHANGARI שזה כיווננו.

במקום לקחת את הכביש המהיר מספר 1, החלטנו לרדת לדרך הארוכה והמפותלת יותר אשר עוברת לאורך החוף המזרחי והיא הרבה יותר מעניינת ועוברת דרך כפרים ועיירות קטנות ונחמדות וגם חופים מעניינים.

היעד הראשון שלנו היה GOAT ILAND.  קצת לפני היעד, חיפשנו איזה בית קפה שאמור היה לספק פיצות טעימות ובירה מקומית, אבל התברר שבאותו ערב הייתה מסיבת DJ מיוחדת ולא כל כך אהבו את בקשתנו להיכנס עם הילדים. במקום זה, גילינו בטעות חוף מקומי נחמד עם גן שעשועים קטנטן, וניוזילנדי מקומי שסיפר שהוא עוזר של מדריך צלילה והם נוהגים לצלול במקום ולהעביר קורסים. הוא ליבה עוד יותר את הסקרנות שלנו כי בלונלי פלנט כתוב על אי העיזים כמקום מלא דגים ומומלץ לשנירקול – המשך יבוא בעניין זה.

לאחר ברור קצר, מסתבר שבניוזילנד, בדרך כלל אין בעיה להעמיד את הרכב ולישון כל עוד אתה לא נמצא במרכז העיר, ואף אחד לא יגרש אותך באמצע הלילה, אבל הבחור "עוזר מדריך הצלילה" זירז אותנו להגיע לאי העיזים לפני 8 בבוקר כי עד אז החניון מתמלא, ולכן מיהרנו לשם ועשינו שם את הלילה.

5.12.10

השנירקול באי העיזים היה מאכזב מאד. אמנם רק רחלי העיזה להיכנס למים הקרים, אבל הדגה היתה מעטה ואפורה. יחסית לאילת, המקום ממש עלוב ולא ברורה התהילה והילולה שעושים מהמקום בספרי ההדרכה !!!. צריך ללמוד כנראה לקחת את הכל בערבון מוגבל, ובכל פעם שכתוב "הכי גדול" או "הכי נפלא או "הכי יפה" כנראה שהכוונה היא רק בטווח של 100 הק"מ מסביב לנקודה.

הילדים לעומת זאת נהנו מאד להביט בחיים שבבריכות הגאות והשפל הסלעיות (בדומה לאלה שיש באכזיב) ולמצוא סרטני נזיר, ורכיכות שונות, אבל לא הסכימו להיכנס למים הקרים. (לפי רחלי כ 18 C בסה"כ).

הדרך לפנגריי בכביש / דרך עפר הצרה והמפותלת ממש יפהפיה. יש הרגשה שנוסעים בתוך ג'ונגל כאשר הצמחייה פה נראית טרופית לגמרי. למרות שעל פי הנחיות חברת ההשכרה, אסור לנו לרדת מכבישים סלולים, לקחנו את הסיכון ועברנו את 6 הק"מ הלא סלולים לאט ובזהירות, כאשר הסכנה היא במיוחד מפני החלקות בסיבובים (בעונה שבה יורד גשם). למזלנו מזג האוויר מאז שהגענו לכאן הוא פשוט נהדר.

בבוקר מעונן, לקראת 8 מתבהר, וכך זה עד הערב, בלי גשם בכלל, והטמ' כ 20 מעלות. ממש אידיאלי.

בדרך לפנגריי עצרנו בחוף רחב עם דיונות חול לבן כשבאמצעו נשפך הנהר בזרימה חזקה לים, וילדים שם גולשים על בוגי עם הזרם לים. זה אמור להיות חוף טוב לגלישת גלים, אבל לא יכולתי לבדוק זאת כי אין שם מקום להשכרת גלשן. זה חוף די מבודד ורחוק מיישוב, והיישוב הקרוב הוא כפר מאורי עתיק בשם PAKIRI.

הסתפקנו בחילוץ עצמות -  משחק 4 מקלות על החול - ומשם בכביש ישירות וללא עצירות לפנגריי.

10 TOPהיא חברת ניהול פארקי קרוואן המומלצת כאן. המחירים הם בסביבות 50$ למשפחה לאחר הנחת חבר. כרטיס חבר עולה כ 40$ ומקנה הנחה של 10%. תעשו את החשבון לבד כמה פעמים כדאי לישון כדי שזה יהיה משתלם.

אבל השירותים טובים מאד, מקלחות חמות, חיבורי חשמל ומים, וטרמפולינות לילדים, והמיקום בד"כ קרוב לכל מקום.

הגב' במשרד סיפרה לנו על תערוכת חקלאות גדולה שמתקיימת בעיר ולכן רצנו לשם והגענו כשעתיים לפני הסגירה. מדובר בהפנינג גדול בפארק של העיר עם המוני דוכנים של מציגי ציוד חקלאי, פטנטים אחרים, אוכל ומשחקים לילדים, לצד מופעי עבירות 4X4 ועוד.

זאת הייתה ההזדמנות של הילדים לנסות את בלוני הענק השקופים הצפים על המים. (ראו תמונות). אני התלהבתי מקרטינג שבנוי ממכונת דשא מוסבת שאליה רתומה עגלת 2 גלגלים. זה רץ ממש מהר ונראה מלהיב.

הילדים לא הסכימו להתנתק מהמתקנים, ולכן לא הספקנו כל כך לטייל בין הדוכנים עצמם שכבר התחילו להתקפל לקראת הסגירה.

למניעת ויכוחים ותקלות בעתיד, קיימנו שיחה משפחתית, והחלטנו יחד על חלוקת זמן מאוזנת בין פעילויות הילדים (משחקים/מתקנים וכו') לבין פעילויות אחרות שאנחנו ההורים רוצים לחוות, ובין פעילויות משותפות משפחתיות. (הילדים התנגדו נמרצות להכליל את הטיולים הרגליים בין הפעילויות המשפחתיות...). ימים יגידו עם זה יצליח.

בינתיים, הטרמפולינה שבפארק הקרוואנים היא האטקציה המועדפת על הילדים...

ארוחת הערב כללה ספגטי בולונז טעים מאד תחת ידיה המאומנות של רחלי.

לבסוף, מקלחת חמה אחרי יום ארוך. הילדים נרדמו על הספסל בזמן שרחלי הייתה במקלחת...

יצאנו לדרך 1.12.10

יצאנו לדרך בטיסת אלעל להונגקונג. לאחר מפגש משפחתי בשדה התעופה, סופגניות מיעל ויומני מסע נוספים לילדים, החשש ממשקל המזוודות התבדה, וקיבלו את כל חמשת תיקי הענק לבטן המטוס. (הבעיה תהיה בטיסה חזרה כי צפוי שחברת התעופה קטאי יהיו קפדנים יותר על עודף המשקל, וכנ"ל בטיסת הפנים מקרייסצ'רץ לאוקלנד.
טיסת הלילה עברה פחות או יותר בשלום כשרחלי ישנה טוב (חצי כדור) ואני נאלצתי לטפל בילדים (יואב שפך את הקולה וכו'), ולמרות עושר הסרטים במסך האישי, הספקתי לראות רק סרט אחד וגם אותו בהמשכים בין ההפסקות המאולצות לקול צעקות הילדים. (אטמי האזניים היו גורמים לתקלות עם שאר יושבי המטוס...).
עכשיו אנחנו בשדה התעופה של הונגקונג, אוכלים אוכל סיני ומטיילים בין חנויות הדיוטיפרי (בינתיים די מאכזב).
יש לנו לשרוף כאן 6 שעות, שעוברות די בקלות. פגשנו במטוס משפחה נוספת שנוסעת לאוסטרליה וגם יוצאת מאוחר בערב, ובטח ניפגש איתם בהמשך בשדה... הדיווח הבא יהיה כבר מאוקלנד.

2.12.10 נחיתה באוקלנד אחר עוד טיסה ארוכה של 11 שעות מהונגקונג. עכשיו כבר רחלי תפקדה ואני יכולתי לשון קצת יותר, אבל דווקא הפרשי השעות השאירו אותי ער וראיתי 3 סרטים בין הארוחות. יש לציין שגם המטוס וגם השירות והאדיבות של קטאי פסיפיק טובים יותר ועולים בהרבה על אלה של אל-על, אבל זה לא מפתיע נכון?. אתה רק לוחץ על לחצן הדיילת ותוך שניות ממש, היא מופיעה לידך מוכנה לעשות כמעט הכל...
רחלי והילדים לא מסכימים ולטענתם המטוס של אלעל יותר נוח, האוכל יותר טעים והסרטים בעברית. נו, אפשר להתווכח עם זה?.
בשדה נוכחנו שאחד מתיקי הענק שלנו לא הגיע, אך בירור קצר גילה לנו שהדבר היה כבר ידוע לאנשי השדה עקב תקלת העמסה בהונגקונג, ודווחנו כי התיק צפוי להגיע למלון שלנו בעיר למחרת בבוקר. מהשדה לקחנו את שירות ההסעות למלונות העיר שזו מונית גדולה שגוררת עגלה נפרדת למזוודות. ממש זיל הזול (רק 60$ לכולנו כולל המזוודות). יותר זול מהאוטובוס.
התמקמות קצרה בדירת 2 החדרים שלקחנו ל 2 לילות לשם התארגנות, שנמצאת במלון דירות שליד האוניברסיטה ויצאנו העירה. השעה הייתה כבר 16:00 ולכן הספקנו רק לסרוק את רחוב קווינס הראשי עד לים וחזרה, כולל גלידה טעימה מאד באזור המעבורות.
אוקלנד ובמיוחד רחוב קוויס מאד מזכיר עיר גדולה בארה"ב. חנויות גדולות ומפואות פזורות לכל האורך, בתי קפה כולל סטארבקס כמעט בכל פינת רחוב, בארים, בנקים וכל מה שצריך לסידורי ההתארגנות. יחד עם זאת נקי ומסודר. אהבנו את הרמזורים שמציינים את מספר השניות שנותרו עד ל"אדום" כדי שהחוצה יוכל לדעת שיהיה לו מספיק זמן להשלים את חציית הכביש.
שכחתי את רשימת המשימות שרוני הכינה לי בדירה, ועל כן נאלצנו לדחות את הסידורים ליום המחרת.
הימים הראשונים מנוצלים בין היתר להכנת הילדים לטיולים הרגליים הצפויים, ולכן אנחנו הולכים הרבה ברגל אך הדבר מתבטא בעייפות וזו כבר הצטברה לה בטיסות, וכך חזרנו לדירה ברגל דרך פארק "אלברט" שבו עצי ענק שלא דומים כלל למה שאנו מכירים מישראל [ ביציאה מהפארק ניגש אלינו גבר לבוש בגדי אישה שתוי ומתנדנד על רגליו וביקש משהו באנגלית עילגת. זוהי הייתה חוויה חזקה מאד לילדים. על זה נאמר: זה לא היא, זה לא הוא, זה הא], ולאחר מקלחת מהירה, הדלקת נרות חנוכה ווארוחת ערב של פנקייקים שנשרפו קצת נרדמנו כמעט מיד, ודי מוקדם.

3.12.10 השקמה טבעית ב 4:00 והפעם רשימת המשימות והדרכון עלי, ואנו בעיר. מיד בהתחלה נחתנו על תערוכת צילומים מדהימה שמוצגת בחוץ תחת כיפת השמיים ברחבה שלפני ה IMAX המקומי של הצלם "Yann Arthus". כל צילום בגודל של מטר על שניים לערך. צילומים מדהימים בעושר הצבעוני והחדות והיכולת של הצלם ליצור קומפוזיציה של דמויות, נוף וצבעים שנראית כמעט כמו ציור. הילדים מאד נהנו ועמדו בהצלחה במשימות החיפוש השונות שרחלי רקמה להם. כמובן שגם מקומה של ישראל לא נפקד, והר הבית עם הכותל המערבי ומקדש עמר מככב שם בגאווה.
לקחנו מעבורת מהירה לפרבר / אי קרוב בשם davenport. מקום שקט ופסטורלי עם בתים בודדים ויקטוריניים וצבעוניים, וגינות מטופחות של צמחים שיש גם אצלנו כמו רוזמרין, לבנדר וצמח עם פריחה לבנה שמריח נפלא (שכחתי את שמו) אבל כאן זה צומח יותר, והגינות ממש יפהפיות פורחות ומטופחות. עלינו ברגל ל"הר ויקטוריה" שהיא גבעה גבוהה שעליה היו פעם מבצרים שנותרו מתקופת מלחמות העולם כי הניוזילנדים פחדו שהרוסים יתקפו אותם (מה שלא קרה בסוף) ויש כאן אפילו תותח "נסתר" מוחבא באדמה כשרק הלוע הגדול בולט החוצה. הילדים עלו בקלות ומלמעלה ניתן לראות 360 מעלות לכל עבר כולל מבט פנורמי על העיר.
[קורא הכרטיסים של זכרון המצלמה התקלקל כנראה בטיסה ולכן לא מצורפות התמונות בשלב זה. יטופל בהמשך.]
המקום נהדר וקסום לילדים, לאורך הים יש טיילת וקצת חול רך שבו הילדים הורידו נעליים ושחקו ובנו ארמונות ופרקו קצת לחץ. בין לבין גם שיחקו בגני השעשועים המושקעים.
המקומיים שפגשנו שהיו לבביים במיוחד - כמו שכבר הכינו אותנו עליהם  מהארץ - המליצו לנו על בית קפה אחד במיוחד שנמצא ליד המוזאון הימי, אבל בסוף לא בדקנו את תוצרתו, כי הילדים היו רעבים ולחצו למהר לארוחת צהריים.
בגן השעשועים פגשנו גם ניוזילנדית חד הורית שהייתה מתנדבת בקיבוץ אילון ומאוהבת בגברים ישראלים ומחפשת חתן ישראלי. היא נראית מצויין ויש לנו את המייל שלה למי שמעוניין. (תראו בתמונות).
בדרך חזרה, ולאחר שסיימתי את כל הסידורים שכללו פתיחת חשבון בנק וקבלת כרטיס כספומט מקומי, רכישת כרטיס חיוג מקומי לטלפון של וודאפון (גנבים- 30$ הכרטיס ו98 סנט לדקת שיחה) וביקור ב DOC (מרכז המידע למטייילים שהשרות בו היה די מאכזב) אכלנו ארוחת צהריים של מקדולנד לילדים וסושי לנו. עכשיו כבר היה מוגזם ללכת ברגל חזרה לדירה, ועלינו על ה "אוטובוס חינם" שבדיוק יצא מהתחנה, שהביא אותנו כמעט עד לדירה. זה אוטובוס שעושה סיבוב במרכז העיר אחת לשעה בערך, סידור די טוב ונוח למי שגר בתחומי מרכז העיר.
בדירה המתין לשמחתנו התיק שאבד בטיסה ואחרי תנומה מיידית של 5 שעות, התבלבלו לילדים (והאמת שגם לנו) השעות, ועכשיו השעה כבר 4 בבוקר ואני ער לגמרי, והילדים הלכו לישון רק לא מזמן. אני מקווה שאחרי שאסיים רשימה זו, אצליח לישון שוב עד הבוקר.
מחר ניקח את הקראוואן ונצא לדרך. האמת שכבר הספיקה לי העיר ואני שש לצאת לנופים ולטבע, לא לפני שנבקר במרכז האנטארקטי של "קלי טארלטון" - צריך לדאוג לעניין גם לילדים והם מתרגשים ומצפים לבקר שם.

נ.ב. שמענו על השריפה הגדולה ביערות הכרמל והאסון של האוטובוס - ממש נורא!. אנחנו עוקבים דרך האינטרנט ורואים ערוץ 2 וממש עצוב לראות את הלהבות ולחשוב על הבזבוז המיותר של הנספים והטמטום והרשלנות של הנוגעים בדבר.
אני זוכר את השריפה שכמעט גמרה על דניה לפני כ 10 שנים. גרנו אז במגדלים של "עמק השמש" וראינו את הלהבות עולות מעבר להר. אז, רק במזל לא נשרפה כל דניה כאשר בשעה 3 בבוקר נגמרו כל המים בצינורות ואנשי כיבוי האש עמדו אובדי עצות מבלי אפשרות עשות משהו כדי לכבות את האש וגם אז לא היה מטוס כיבוי.
רק במזל, השתנה פתאום כיוון הרוח והפגיעה בשכונה הייתה מינימאלית.
העובדה שעד היום לא רכשו אפילו מטוס כיבוי אחד היא רשלנות פושעת!.