15.12.10
לפי ה GPS של אריה, היינו צריכים לחזור להמילטון ומשם דרומה ושוב מערבה לעיר "קאפיה" (שעתיים וחצי), אבל ב I-SITE סימנו לנו במפה דרך קצרה יותר, שאמורה לקחת רק 50 דקות, אבל חלק גדול ממנה הוא דרך עפר.
זו הזדמנות טובה להגיד שוב תודה תודה תודה רבה רבה רבה לאריה. ה GPS ממש עושה את החיים קלים. בדקתי שוב ומסתבר שלא כללתי שבלי עפר וגם בחרתי בתכנון מסלול לפי "הקל ביותר". לאחר כוונון מחדש שכלל דרכי עפר ותכנון מסלול לפי "חסכוני-מהיר" התחלנו לקבל כייוני דרך טובים ומהירים יותר.
בכל אופן, הדרך לקאפיה, עוברת בין גבעות וחלקה עוקב לאורך הים, ולאורכה מפוזרות חוות רבות לגידול בקר וצאן, וצילמנו קצת תמונות עם פרות וכבשים - כי זו הרי ניו זילנד.
עדר הכבשים שטייל להנאתו בדרך הצרה לא התרגש במיוחד מאיתנו, ואנחנו היינו צריכים לעצור ולהמתין בסבלנות עד שהם ימצאו את הדרך לעבור אותנו. הרועים כאן לא מחללים בחליל ולא הולכים ברגל - יש טרקטורון.
קאפיה ידועה בנביעות המים החמים שלחוף הים. הגענו ל I-SITE שנמצא בתוך מוזיאון קטנטן, ומצאנו שם 3 זקנים מנומנמים שהיו שמחים לדבר קצת עם ה"זרים" מישראל, השכירו לנו את חפירה ב 10$ והסבירו לנו כיצד להגיע לחוף המיוחד. צריך להגיע בשעת השפל והגענו בדיוק בזמן הנכון, אלא שלא כל כך מצאנו את המים החמים.
כשזה עובד, אפשר לחפור בור בחוף ולהנות מג'קוזי פרטי.
הילדים (וגם אני) ניסו וניסו וחפרו פה וחפרו שם, אבל לא בדיוק מצאנו את הנביעה. המים אמנם חמים, אבל כשחופרים קצת יותר מ 30 ס"מ לעומק, כבר מגיעים למי התהום של הים והם קרים מאד.
רק לפני שהלכנו, הסבירו לנו שלפעמים, כאשר השפל לא מספיק נמוך (מסתבר שיש דבר כזה), אז לא כל כך מרגישים את הנביעה.
בכל מקרה, הילדים ניהנו והצלחנו בכל זאת למצא מספר בורות של מים חמים למדי.
בשתי המסעדות היחידות כאן, החלטנו לאכל רק גלידה - אין כמו האוכל של רחלי בקרוואן - וקדימה לכיוון רוטורואה. אגב, הגלידות כאן די טובות, ועד כה לא נפלנו עם אף סוג, ואנחנו לא מפספסים את הריטואל היומי בדרך כלל לאחר ארוחת צהריים, לנסות את הגלידה המקומית.
כיוון הכבישים הראשיים כאן הוא מצפון לדרום, ואנחנו נוסעים ממערב למזרח, אז מזל שיש את ה GPS שלוקח אותנו דרך עיירות וכבישים צדדיים, ואז מתחילים לראות את החקלאות, ואת שדות הגידולים השונים שבדרך.
כשעה וקצת לפני רוטורואה, יש אגם שנקרא "אגם ארפוני" שנוצר מסכר שהקימו על הנהר. האמת היא שכלל לא תכננו לעצור כאן, אבל לאחר שעה וחצי של נסיעה, אנחנו בדרך כלל מחפשים "REST AREA" כדי לעצור ולתת לילדים לשחרר קצת לחץ, וגילינו בטעות את המקום הנפלא הזה על גדות האגם - ראו בתמונות - והחלטנו לעצור כאן לחניית לילה בחינם (כאן מותר להחנות קראוונים (מאקסימום ל 2 לילות) אבל אסור אוהלים - לך תבין את הניו זילנדים...
זה היה מקום טוב לחגוג לרחלי את יום ההולדת והילדים הכינו לה מתנות והופעות.
16.12.10
בוקר על שפת האגם, רחלי לא מפספסת טבילת בוקר, יום הולדת שמח לרחלי !!!.
ברבורים שחורים מנקים את האגם, ושקט מסביב - אנחנו לבד. זמן טוב לקפה של בוקר ולהשלים עוד כמה עמודים בספר.
אך לפתע רעש מכונת דשא מפריע את מנוחת השכנים. גזימת דשא היא מלאכה בלתי פוסקת כאן ופתרון טוב לעבודות דחק של מחוסרי העבודה. אני מניח שלא מעט מעובדי העירייה מועסקים בפעילות הזו שגם נדרשת בצדי הדרכים ע"י טרקטורים מיוחדים - יריב היה עושה כאן חייל.
הילדים הרימו הפקה לכבוד רחלי, הכוללת ריקודים, תרגילי התעמלות, דיקלומים חיבוקים ונשיקות ויואב אפילו ניגן על פסנתר מאולתר (הגב של עפרי).
קצת לפני רוטורואה צדה עיני את אתר ה "זורבינג" שעליו קראתי קודם בלונלי פלנט. זוהי אטרקציה מיוחדת שהמציאו בניו זילנד - כדור פלסטי שקוף ענק שבתוכו יש כדור פלסטי נוסף שלתוכו נכנסים עם קצת מים, ומתגלגלים במורד.
רק גל ועפרי עומדים בדרישות הגיל, ולאחר התלבטות ופחד קל, עלו על בגדי ים.
ג'יפ גאלופר מעלה אותן למעלה - יחד עם רחלי כדי לתרגם להן את ההסברים - נכנסות לכדור, ממלאים קצת מים חמים, ומתגלגלים ומתגלשים למטה - שתיהן יחד באותו כדור. הן אומרות שהיה כיף, למרות שזה נגמר עוד לפני שזה מתחיל...
היציאה מהכדור כמו לידה עם המים החמים, ובחוץ קררררררררר. קפיצה לפוזה המצולמת ומהר להתלבש.
הגענו העירה, כבר צהריים וכולם רעבים, אז הלכנו למסעדה המומלצת מהלונלי פלנט "Fat Doc" שמפורסמת בזכות תמונות הכלבים שרודפים אחרי זנבם המפוזרות במסעדה, והאמת שגם עפרי ואני כבר רצינו לנסות את ה"פיש וציפס" המפורסם. המסעדה באמת נחמדה ומצויירת עם כל מיני כתובות נחמדות הקשורות בכלבים, אבל גם הנאגטס של יואב וגם הפיצה של גל היו טבולים ברוטב עגבניות/קטשופ מסוג שלא טעם לחיכם (די צפוי), רחלי אכלה רק את הסלט שבא עם ה"פלאפל בטורטיה" שהיא הזמינה ורק עפרי ואני התענגנו על ה "פיש וציפס" שהגיע עם רוטב מיונז טעים.
רוטורטאה היא מרכז של תרבות מאורית - הילידים שהו כאן לפני שהגיעו האירופאים, זוכרים?.
אז הזמנו סיור מודרך שכולל גם ארוחת ערב מסורתית שכוללת בשר עוף וירקות עטופים בשכבות של בדי יוטה ומבושלים על אבני בזלת חמות הקבורות בתוך בור עמוק כשכל זה מונח בבור החם למשך כמה שעות טובות או ימים (לא זוכר).
היה טעים ומעניין, ורותקנו להופעות ולמוזיקה היפה.
זה אמנם מאד מתוייר, וכבר לא נשארו ביו זילנד כפרים אוטנטיים אמתיים שבהם גרים מאורים ומקיימים את התרבות ואורח החיים העתיק, אבל יחד עם זה זה היה מאד מעניין להסתובב בכפר מאורי, לשמוע את הסיפורים ולראות את אנשים.
הילדים הכי נהנו בסוף כשהצוות שר לרחלי יום הולדת שמח ב"מאורית", ונוסעי כל 4 האוטובוסים הצטרפו בקולות ליווי ומחיאות כפיים.
כשחזרנו עייפים אך מרוצים לקרוואן, עוד היה לנו מקום בבטן לעוגת יום ההולדת עם הנרות של רחלי.
לפי ה GPS של אריה, היינו צריכים לחזור להמילטון ומשם דרומה ושוב מערבה לעיר "קאפיה" (שעתיים וחצי), אבל ב I-SITE סימנו לנו במפה דרך קצרה יותר, שאמורה לקחת רק 50 דקות, אבל חלק גדול ממנה הוא דרך עפר.
זו הזדמנות טובה להגיד שוב תודה תודה תודה רבה רבה רבה לאריה. ה GPS ממש עושה את החיים קלים. בדקתי שוב ומסתבר שלא כללתי שבלי עפר וגם בחרתי בתכנון מסלול לפי "הקל ביותר". לאחר כוונון מחדש שכלל דרכי עפר ותכנון מסלול לפי "חסכוני-מהיר" התחלנו לקבל כייוני דרך טובים ומהירים יותר.
בכל אופן, הדרך לקאפיה, עוברת בין גבעות וחלקה עוקב לאורך הים, ולאורכה מפוזרות חוות רבות לגידול בקר וצאן, וצילמנו קצת תמונות עם פרות וכבשים - כי זו הרי ניו זילנד.
עדר הכבשים שטייל להנאתו בדרך הצרה לא התרגש במיוחד מאיתנו, ואנחנו היינו צריכים לעצור ולהמתין בסבלנות עד שהם ימצאו את הדרך לעבור אותנו. הרועים כאן לא מחללים בחליל ולא הולכים ברגל - יש טרקטורון.
קאפיה ידועה בנביעות המים החמים שלחוף הים. הגענו ל I-SITE שנמצא בתוך מוזיאון קטנטן, ומצאנו שם 3 זקנים מנומנמים שהיו שמחים לדבר קצת עם ה"זרים" מישראל, השכירו לנו את חפירה ב 10$ והסבירו לנו כיצד להגיע לחוף המיוחד. צריך להגיע בשעת השפל והגענו בדיוק בזמן הנכון, אלא שלא כל כך מצאנו את המים החמים.
כשזה עובד, אפשר לחפור בור בחוף ולהנות מג'קוזי פרטי.
הילדים (וגם אני) ניסו וניסו וחפרו פה וחפרו שם, אבל לא בדיוק מצאנו את הנביעה. המים אמנם חמים, אבל כשחופרים קצת יותר מ 30 ס"מ לעומק, כבר מגיעים למי התהום של הים והם קרים מאד.
רק לפני שהלכנו, הסבירו לנו שלפעמים, כאשר השפל לא מספיק נמוך (מסתבר שיש דבר כזה), אז לא כל כך מרגישים את הנביעה.
בכל מקרה, הילדים ניהנו והצלחנו בכל זאת למצא מספר בורות של מים חמים למדי.
בשתי המסעדות היחידות כאן, החלטנו לאכל רק גלידה - אין כמו האוכל של רחלי בקרוואן - וקדימה לכיוון רוטורואה. אגב, הגלידות כאן די טובות, ועד כה לא נפלנו עם אף סוג, ואנחנו לא מפספסים את הריטואל היומי בדרך כלל לאחר ארוחת צהריים, לנסות את הגלידה המקומית.
כיוון הכבישים הראשיים כאן הוא מצפון לדרום, ואנחנו נוסעים ממערב למזרח, אז מזל שיש את ה GPS שלוקח אותנו דרך עיירות וכבישים צדדיים, ואז מתחילים לראות את החקלאות, ואת שדות הגידולים השונים שבדרך.
כשעה וקצת לפני רוטורואה, יש אגם שנקרא "אגם ארפוני" שנוצר מסכר שהקימו על הנהר. האמת היא שכלל לא תכננו לעצור כאן, אבל לאחר שעה וחצי של נסיעה, אנחנו בדרך כלל מחפשים "REST AREA" כדי לעצור ולתת לילדים לשחרר קצת לחץ, וגילינו בטעות את המקום הנפלא הזה על גדות האגם - ראו בתמונות - והחלטנו לעצור כאן לחניית לילה בחינם (כאן מותר להחנות קראוונים (מאקסימום ל 2 לילות) אבל אסור אוהלים - לך תבין את הניו זילנדים...
זה היה מקום טוב לחגוג לרחלי את יום ההולדת והילדים הכינו לה מתנות והופעות.
16.12.10
בוקר על שפת האגם, רחלי לא מפספסת טבילת בוקר, יום הולדת שמח לרחלי !!!.
ברבורים שחורים מנקים את האגם, ושקט מסביב - אנחנו לבד. זמן טוב לקפה של בוקר ולהשלים עוד כמה עמודים בספר.
אך לפתע רעש מכונת דשא מפריע את מנוחת השכנים. גזימת דשא היא מלאכה בלתי פוסקת כאן ופתרון טוב לעבודות דחק של מחוסרי העבודה. אני מניח שלא מעט מעובדי העירייה מועסקים בפעילות הזו שגם נדרשת בצדי הדרכים ע"י טרקטורים מיוחדים - יריב היה עושה כאן חייל.
הילדים הרימו הפקה לכבוד רחלי, הכוללת ריקודים, תרגילי התעמלות, דיקלומים חיבוקים ונשיקות ויואב אפילו ניגן על פסנתר מאולתר (הגב של עפרי).
קצת לפני רוטורואה צדה עיני את אתר ה "זורבינג" שעליו קראתי קודם בלונלי פלנט. זוהי אטרקציה מיוחדת שהמציאו בניו זילנד - כדור פלסטי שקוף ענק שבתוכו יש כדור פלסטי נוסף שלתוכו נכנסים עם קצת מים, ומתגלגלים במורד.
רק גל ועפרי עומדים בדרישות הגיל, ולאחר התלבטות ופחד קל, עלו על בגדי ים.
ג'יפ גאלופר מעלה אותן למעלה - יחד עם רחלי כדי לתרגם להן את ההסברים - נכנסות לכדור, ממלאים קצת מים חמים, ומתגלגלים ומתגלשים למטה - שתיהן יחד באותו כדור. הן אומרות שהיה כיף, למרות שזה נגמר עוד לפני שזה מתחיל...
היציאה מהכדור כמו לידה עם המים החמים, ובחוץ קררררררררר. קפיצה לפוזה המצולמת ומהר להתלבש.
הגענו העירה, כבר צהריים וכולם רעבים, אז הלכנו למסעדה המומלצת מהלונלי פלנט "Fat Doc" שמפורסמת בזכות תמונות הכלבים שרודפים אחרי זנבם המפוזרות במסעדה, והאמת שגם עפרי ואני כבר רצינו לנסות את ה"פיש וציפס" המפורסם. המסעדה באמת נחמדה ומצויירת עם כל מיני כתובות נחמדות הקשורות בכלבים, אבל גם הנאגטס של יואב וגם הפיצה של גל היו טבולים ברוטב עגבניות/קטשופ מסוג שלא טעם לחיכם (די צפוי), רחלי אכלה רק את הסלט שבא עם ה"פלאפל בטורטיה" שהיא הזמינה ורק עפרי ואני התענגנו על ה "פיש וציפס" שהגיע עם רוטב מיונז טעים.
רוטורטאה היא מרכז של תרבות מאורית - הילידים שהו כאן לפני שהגיעו האירופאים, זוכרים?.
אז הזמנו סיור מודרך שכולל גם ארוחת ערב מסורתית שכוללת בשר עוף וירקות עטופים בשכבות של בדי יוטה ומבושלים על אבני בזלת חמות הקבורות בתוך בור עמוק כשכל זה מונח בבור החם למשך כמה שעות טובות או ימים (לא זוכר).
היה טעים ומעניין, ורותקנו להופעות ולמוזיקה היפה.
זה אמנם מאד מתוייר, וכבר לא נשארו ביו זילנד כפרים אוטנטיים אמתיים שבהם גרים מאורים ומקיימים את התרבות ואורח החיים העתיק, אבל יחד עם זה זה היה מאד מעניין להסתובב בכפר מאורי, לשמוע את הסיפורים ולראות את אנשים.
הילדים הכי נהנו בסוף כשהצוות שר לרחלי יום הולדת שמח ב"מאורית", ונוסעי כל 4 האוטובוסים הצטרפו בקולות ליווי ומחיאות כפיים.
כשחזרנו עייפים אך מרוצים לקרוואן, עוד היה לנו מקום בבטן לעוגת יום ההולדת עם הנרות של רחלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה