8.12.10 RUSSEL
לאחר נסיעה יפה בכביש המפותל לאורך הים עם מפרצונים רבים שבחלקם מנוקדות יאכטות, הגענו ישר לפארק הTOP 10 להתארגנות, והזמנו שיט הפלגה לאיים (4 שעות בערך 225$). זהו חלק מהאזור הקרוי Bay Of Islands, והבטיחו לנו לראות דולפינים ולהסתלבט על איזה אי בתולי למשך שעה.
יש כאן גם סיורים מושטים אחרים כמו "שחייה עם דולפינים" אבל אז השיט מתמקד רק בזה, ובעצם שטים עם הסירה ומחפשים את הדולפינים כל היום. ממה ששמענו עד כה, הדולפינים לא ממש מתקרבים, ואם יש דולפינים תינוקות, אז אסור להפריע להם.
יצאנו לשיט אחר הצהריים בספינה גדולה וצהובה. זהו כלי מרשים עם עוצמה רבה ולאחר היציאה מאזור המזח, הורגש דחף המדחפים והמהירות הגבוהה ברוח החזקה שחבטה בפנינו. מובן שעמדנו בסיפון הנמוך הקדמי כי זה המקום שממנו צפויים לראות את הדולפינים.
שייטנו בין האיים הקסומים והנטושים (כאן שומרים על הטבע מכל משמר, ואסור לגור על האיים וגם אסור בדרך כלל להישאר לישון שם לקמפינג. יש המון כללים וחוקים שהמטיילים מתבקשים לשמור עליהם כדי למנוע ממזיקים וחיות להגיע לאיים ולגרום לנזקים לחי ולצומח שבהם.
לחברה שמפעילה את הספינה יש עוד כמה ספינות, והראשונה שמגלה את הדולפינים, מספרת מיד לאחרות וכולם שועטים במהירות לעבר המקום.
מצאנו חבורה עליזה של דולפינים, שכוללת גם שתי אימהות עם תינוקות, שהתקרבה לספינה ונתנו הצגה "כמו שצריך". זה שונה לראות דולפינים שחיים בטבע חופשיים ומשוחררים – שלא כמו בריף הדולפינים לדוגמא.
מזג האוויר היה מעונן, אבל אומרים לנו כל הזמן כמה אנחנו ברי מזל כי בדרך כלל גשום, אז מעונן בלי גשם זה ממש ברכה.
כשהמשכנו משם ל"הול אין ד'רוק" כמה דולפינים ליוו את הספינה ע"י שחייה מהירה ליד החרטום, וזה מחזה ממש נחמד. ניסיתי לקלוט אותו במצלמה ואם אצליח אוריד את זה לפייסבוק.
ה "הול אין ד'רוק" כשמו כן הוא הוא פתח בסלע שדרכו עוברים עם הספינה כאטרקציה לתיירים. מה שיותר מעניין שם הוא לראות את השחפים ועופות נוספים ניזונים מדגים מיוחדים שאוהבים את המקום הזה במיוחד וממש אפשר לראות אותם מהספינה בכמויות גדולות מאד ובגובה פני הים גולשים ותופסים להם מידי פעם איזה דג.
כשחזרנו למזח, קיבלנו קבלת פנים של כמה ילדים מקומיים שהופיעו עם קטע "מאורי" אוטנטי, וגם קיבלו "טיפ" מהתיירים שזרקו אליהם מטבעות מהספינה. אחר כך ראינו אותם קונים עם זה גלידה. זה חינוך!.
RUSSEL היא עיר מאד "עתיקה" בניוזילנד (הכל יחסי כי ניוזילנד בתקופה האירופית שלה היא בקושי בת 200). היא היתה עיר הבירה הראשונה (היום זה וולינגטון), ויש בה כמה מבנים עתיקים כמו הכנסיה הראשונה בניוזילנד ועוד כמה מבנים יפים וישנים.
בכלל, הניוזילנדים למדו מהאמריקאים, ובכל מקום יש את המשהו שהוא הכי הכי או הכי ראשון או הכי עתיק וכו'.
אומרים שכאן גרים חלק מעשירי ניוזילנד, ויש כאן בתים שעולים מליונים רבים של דולרים.
חזרנו לביתנו הצנוע – הקרוואן, לסידורים אחרונים לפני השינה, ולסיבוב טרמפולינות נוסף.
אגב, הילדים כותבים סיפור דרך באופן קבוע ולכל אחד יש מחברת מיוחדת לנושא, כך שאין דאגה – אם אני אשכח או אחמיץ משהו, הוא יופיע שם.
9.12.10 Russel to Keri Keri
בעקרון, הגענו למסקנה שסדר היום המועדף הוא לצאת מוקדם בבוקר מאתר הקמפינג, ולהגיע כמה שיותר מוקדם לאתר הקמפינג הבא, אלא שזה לא תמיד מצליח.
יצאנו רק בשעות הבוקר המאוחרות, ולקחנו את המעבורת ליבשת לכיוון"פאייה". כ 15 ק"מ דרומית ל"פאיהיה" לכיוון "פאנגריי" על כביש 1, יש מערת תולעים זוהרות מומלצת בעלות אפשרית של 15$ לאדם (לעומת 70$ במקומות אחרים), אז שמנו פעמינו לשם.
מדובר במערת נטיפים שבתוכה עובר נחל קטן. המערה פעילה מאד ויש בה עדיין הרבה מאד זקיפים ונטיפים שעדיין מטפטפים וממשיכים לגדול.
מסתבר שבמערה זו התחבאה אחת מבנות שבט המאורים המקומי, שהייתה נשואה – אחת משבע נשים, השביעית במספר - אשר ברחה מבעלה ומצאה מקלט במערה זו. היא התקיימה ממזון ימי שמצאה בנחל הקטן, ופירות וירקות שהיא גנבה מחצרות השכנים. לבסוף אנשי השבט מצאו אותה וטיפלו בה, אבל שם המערה נקרה על שמה.
תופעת התולעים הזוהרות היא תופעה יפהפייה. כשהמדריכה מחסה את הפנס, רואים מאות נקודות מאירות בתקרת המערה, מה שנראה ממש כמו כוכבים, ובמקום מסוים המקומיים קוראים לזה "שביל החלב". אלה הן התולעים שפעולה כימית מסויימת גורמת לזוהר הבוקע מהן.
מסתבר שזו הדרך של התולעים למשוך אליהן זבובים ומעופפים אחרים להתקרב ולהיתפס במלכודת שאותה הם בונים כמו עכבישים – ועליהם הן ניזונות.
חזרנו צפונה ל"פאיהיה" ששמה נשמע כמו "פאי כאן" באנגלית. מול חוף הים על הדשא, הקימו דוכנים של אוכל פירות, ירקות, דבש, תותים, ריבות, לחם, פטריות והכל מגידולים מקומיים. מגדלים כאן שקדי מקדוניה ועושים מהם גם ממרחים כמו חמאת בוטנים. היה גם דוכן שמכרו בו חומוס אבל בטעמים שונים ממה שאנחנו מכירים. עברנו בין הדוכנים ומלאנו שקיות בדברים טובים. יואב כל כך התלהב מריבת התותים, והתחיל לאכול את כל ה"טעימות" ישר מהכפית. איזה ילדים לא מחונכים... בדוכן אחר, זוג הולנדים שמוכר אוכל ללא גלוטן, הכין פנקיקס על מחבת הולנדית מיוחדת עם כ 10 שקעים שבהם נאפים הפנקיקס הקטנטנים. הילדים ממש אהבו את זה. קיבלנו את הכתובת ליד וולינגטון ששם אפשר לקנות את המחבת המיוחדת הזו.
לא רחוק משם יש עיירה קטנה ששם בנה אחד בשם "הנדרדוואסר" שירותים ציבוריים שגם אותם הפכו למוקד עליה לרגל בגלל שהם מצופים באריחי קרמיקה ומאג יוצאי דופן – תראו בתמונות.
ב KERIKERI נכנסו ל"אשר" מאליקים שפתח שם מסעדה מזרחית "קפה ירושלים" המגישה חומוס עם טחינה, פלאפל ועוד מאכלים ישראליים אוטנטיים ואף נותן הנחה ל"חיילים במדים"!.
היה כיף לנגב חומוס בפיתה, והילדים ממש התענגו על התזכורת מהבית ונהנו לקרוא את ההודעות והפרסומות בעברית שתלויות שם על הקירות – טעים. לא לטעות, אשר שנשוי לניוזילנדית ויש לו 3 ילדים, הוא הישראלי היחיד כנראה וגם היהודי הכמעט יחיד שם. אין קהילה יהודית וזה מפריע לו כי לילדים אין את ההווי של החגים, אבל למרות שעשה כמה ניסיונות לחזור לישראל, מסתבר שהחיים בניו זילנד הרבה יותר קלים.
מעבר לאשר, זו עיירה רגילה למדי שמרכזת הרבה פנסיונרים צעירים (40-50) בעלי הון שקנו כאן אחוזות, ועושים יין או שמן, ובין לבין יוצאים לדוג ביאכטה שלהם או כל דרך אחרת להעביר את הזמן.
נסענו לישון באתר DOC קטן בלב שמורת יער קאורי. נסענו לשם כמעט 16 ק"מ בדרך עפר והיינו בטוחים שנהיה לבד, אבל להפתעתנו הקאמפ היה מלא, והייתה שם קבוצת בית ספר של ילדים בגיל של עפרי על מוריהם שעשו שם מחנה לכבוד סיום שנת הלימודים.
הילדים התחברו מייד למרות קשיי השפה. גל לימדה את המקומיים לעשות גלגלונים ועמידות ידיים, עפרי שברה את הלשון באנגלית וכולם שרפו מרשמלו על המדורה.
פגשנו כאן גם זוג ישראלים אחרי צבא, גלי – מקרית אתא והדר – מנופית, שמטיילים כאן עם רכב שכור, והתחילו לפני כמה ימים ובאו לחדשיים. בטח נפגוש בהם עוד הרבה בהמשך.
10.12.10 To Kaitaia
התחלנו בטיול בוקר ביער. זהו מסלול מסודר כמו של הגנת הטבע בארץ עם שלטים וכל שני מטר יש שלט שבו כתוב את שם העץ או הצמח. כל השמות כמעט ב "מאורית". עץ ה"קאורי" הענק באמת מרשים בגודלו.
מסתבר שהמתיישבים האירופאים הראשונים חיסלו שטחים עצומים של יערות כדי לפנות שטחי מרעה לבקר ולכבשים. היום הם עושים מאמצים לחדש את היערות ובעיקר את יערות עצי הקאורי המיוחדים.
הם גם מטילים על חוות הגידול כל מיני מגבלות בנוגע לזיהום הסביבה והם חייבים לטפל בשפכים וכדומה. מסתבר שניו זילנד – כמדינה - משלמת מליוני דולרים בשנה קנס, בגלל הנזק לסביבה שעושות הפרות והכבשים ב"פלוצים" שלהם, שפוגעים ככל הנראה בשכבת האוזון.
בקאיטאיה נרשמנו לטיול היום ל"קייפ ריאנגה", שהיא הנקודה כמעט הכי צפונית באי הצפוני. האטרקציות המתוכננות לנו הן נסיעה לאורך חוף 90 המייל – על החוף, גלישה בדיונות החול הענקיות, הופעה "מאורית" ועוד. דיווחים מחר.
בינתיים תפסנו נקודה נחמדה על החוף, להרגע, לאכול ולנוח עד הערב.
בניו זילנד, כמעט כל נקודת חוף היא יפה. חוף חולי רחב, הים שקט אבל קר, ומזג האוויר ממש נפלא. השמש זורחת ללא ענן בשמיים והטמפ' כ 20 מעלות בצל – כמעט גן עדן.
רחלי מכינה לנו ארוחות לתפארת, בטוח הייתה מנצחת בתחרות "שף הקרוואן העולמי", מאוד קשה לבשל במקום קטן ובלי תנאים.
אנחנו ישנים היום בקמפ פרטי של מאורית אחת על החוף (רק 20$ לרכב),ממש מקום יפה שקט וכמעט ריק, שומעים את הגלים ובערב עשינו טיול על החוף ובין בריכות הגיאות והשפל כדי לחפש את הכפכפים של גל שהשאירה כרגיל על החוף. עכשיו בדיוק התחלת הגאות והשינוי פה בין שיא הגאות לשיא השפל הוא עצום (כ-3 מטר),כך שאפשר בשפל ממש ללכת על החוף פנימה ולראות צדפות חיות וסרטנים.
הילדים מאוד נהנו מההליכה חלק במים וחלק על הסלעים.
11.12.10 To Cape Rienga
לקחנו את האוטובוס של "Sand Safaries" שמציע באותו מחיר גם הופעה מאורית". ההופעה הייתה ממש מדהימה. תראו בתמונות. האנשים עם הלשון בחוץ והקולות החזקים ממש מפחידים, והתפלאנו שהילדים לא התחילו לבכות, אבל הם לקחו את העניין ב"קול" ונהנו.
מאד אהבנו את המוזיקה והשירה, וחבל שלא מכרו גם דיסק במקום, אנחנו נחפש ונביא.
הנסיעה עם האוטובוס על החוף ב "חוף ה 90 מייל" הייתה חוויה לילדים, אבל מהר מאד האטרקציה כבר שעממה וחיכינו רק לדיונות החול.
מסתבר שאורך החוף הוא לא באמת 90 מייל אלא יותר כ 60 מייל.
הנהג שלנו היה מצחיק ובדחן ומלא בידע ומילא אותנו גם בבדיחות והומור (שלא כל כך הובן ע"י התיירים), וטען שהחוף נקרא כך בגלל שזה נשמע יותר טוב. אבל האמת כנראה היא כי בעבר כשמגדלי הבקר לקחו את המרעה הם היו רגילים לעבור 30 מייל ביום. זה לקח להם 3 ימים מקצה לקצה ולכן חשבו בטעות שזה 90 מייל, ומכאן השם.
בקצה החוף ישנן דיונות חול ענקיות, שלפסגתם הטיפוס הוא ממש קשה, ומהפסגה גולשים עם "בוגי בורד". זה די מהר ומקפץ, וצריך להיזהר לשמור את הפה סגור אחרת מתמלאים בחול.
עפרי עלתה 3 פעמים ובסוף התרסקה עם הגלשן ועשתה היפוכים וגלגולים בחול אבל בחיוך. יואב לעומת זאת עלה פעמיים ובפעם השנייה ירד מהר מידי והתהפך, מלא את העיניים בחול ובכה – לא נעים. גל גם היא לא קטלה קנים, אבל נהנתה יותר לשבת עם הבגדים בנחל. מזל שאמא הביאה בגדים להחלפה...
ביקרנו גם בנקודה הצפונית של חיבור האוקינוס הפסיפי עם הים הטזמני, עם המגדלור המפורסם, אבל בגלל מזג האוויר המדהים שקיבלנו – שמיים כחולים עם שמש ללא צל ענן, ללא רוחות וללא גלים - לא צפינו בתופעה שהנהג סיפר עליה של מפגש הימים שגורם להתרוממות גלים ממש בחיבור. "יו קנט ווין זם אול".
הדרך לקצה חצי האי עד ל"קייפ" סלולה היום ולכאורה ניתן לנסוע אותה בקרוואן, אבל יש יתרון בנסיעה עם אוטובוס ומדריך לטיול שכזה, ולמרות שההסברים הם באנגלית, גם הילדים נהנו מאד, וזה מאפשר להגיע למקומות שלא ניתן עם הקרוואן (כמו הנסיעה על החוף), וגם ללמוד הרבה על המקומות שאותם עוברים בדרך, למשל, שבעיירה מסוימת, הגלידה היא "הטובה ביותר בניו זילנד". טעמנו, ואכן טובה מאד.
חזרנו עייפים ורצוצים לקרוואן, ומיד ירדנו דרומה דרך הכביש המערבי (מס' 12) כדי להגיע בזמן לפארק עצי הקאורי של ה DOC ביער Trounsan ללינת הלילה, אבל הדרך מפותלת כנחש ואינה מאפשרת נסיעה של יותר מ 40 קמ"ש חלק גדול מהזמן, והיה צורך גם לעבור נהר במעבורת, כך שהגענו רק ב 11 בלילה. הילדים כבר איבדו סבלנות והתחילו לייבב, למורת רוחה של רחלי שכעסה עלי כי היא רצתה כבר להיכנס קודם לפארק מסודר. אני מקווה שבבוקר היא תתרצה כשתראה את המקום. זהו יער של עצי קאורי ענקיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה