1.2.11 מהר קוק לקרייסצרץ

1.2.11 הר קוק

בזמן שאני כבשתי את הפסגה, החברה למטה לא בטלו את הזמן ויצאו לכמה מסלולים נחמדים באזור, ראו קצת קרחונים והרבה מאד מים, והסתובבו כמעט 4 שעות. כמעט נפגשנו בדרך חזרה, אבל רחלי שחשבה שזה עוד ייקח לי קצת זמן, הלכה למרכז המבקרים היפה שליד המלון, שם יש אגף שלם עם משחקים לילדים, פאזלים, דפי ציור ואפילו כורסאות להורים ולמטיילים שיוכלו לנוח קצת ולהעביר את הזמן בימים גשומים.

ממש בקצה המסלול למטה, פגשתי 2 בנות ישראליות שזיהו אותי מיד ומסרו לי את ההודעה מרחלי להגיע למרכז המבקרים, אבל מצבי - שרגלי היו כבר בקצה יכולת התפקוד – ממש לא התאים למשוך עוד חצי שעה הליכה לשם, ופשוט צנחתי בקאמפ על ספסל במטבח הסגור לנוח קצת, כשבחוץ, התחילו לנשב רוחות שמבשרות סערה קרבה. כמצופה, רחלי והילדים הגיעו אחרי כשעתיים כשראו שאני לא מגיע.

בדרך לאזור אגם טהקאפו, אמורה להיות חוות סלומון שבה אפשר לדוג ולאכול, אבל דרך העפר לשם הייתה משום מה סגורה, אז המשכנו ישירות ללא הפסקות והגענו אחרי הצהריים.

התמקמנו לשנת לילה לחוף האגם, מוסתרים מהרוחות החזקות ע"י העצים הגבוהים, וניסינו לתכנן את הימים הקצרים שעוד נותרו לנו עד להחזרת הקרוואן בקרייסצ'רץ.

המים באגם בצבע תורכיז בגלל אבק הסלעים שמרחף בתוכם ולא מתמוסס ולא שוקע – תופעה שנוצרת בעקבות הקרחונים, אבל מזג האוויר די סגרירי ולא מאפשר כל כך להנות מהנוף.

אבל יש כאן כנסיה עתיקה ויפה מאד, וגם פסל מוזר של כלב "קולי" – הזן שמשמש כאן כרועה כבשים.

2.2.11

האזור כאן ידוע בשמיים בהירים ללא עננים, ובאוויר צלול במיוחד, וכנראה בשל סיבה זו, ממוקם ליד האגם על הר לא גבוה במיוחד - מצפה כוכבים. לידו יש מסעדה קטנה ואנחנו מפנטזים על קפה ושוקו עם נוף נפלא. אנחנו נוסעים לתחתית המסלול שעולה מהאגם למעלה, מוריד את רחלי ומתחיל לנסוע לכיוון המסעדה.

להפתעתנו, מסתבר שהכביש הצר והמפותל שעולה להר סגור בגלל הרוחות החזקות, ואין לנו ברירה אלא לחזור לנקודת המוצא ולהמתין לרחלי. תיארתי לעצמי שכשהיא תגיע למעלה, היא תראה שאין אף אחד ותחזור חזרה. בדרך, הגשם לא מפסיק לרדת, אבל מנגד השמש כבר מתחילה להפציע, ופתאום נגלתה מולנו קשת מדהימה מושלמת ממש – היפה ביותר שראיתי מאודי.

רחלי צעדה במרץ את כל העלייה, ובאמת ראתה שלט שאומר שהמסעדה סגורה, אבל גם ראתה כמה יפנים שם, יושבים בתוך המסעדה והתפלאה מאד למה אנחנו לא שם ממתינים.

מפה לשם, התברר שזו קבוצה של תיירים יפנים שבאו לביקור במצפה הכוכבים והובאו לשם ע"י מדריך שיש לו את ה"מפתח" לכביש. המדריך (יפני גם הוא) היה נחמד מאד והציע לקחת את רחלי טרמפ חזרה למטה. זו הייתה הזדמנות לרחלי לתרגל את המילים הספורות ביפנית מהטיול שהיא עשתה לשם לפני המון שנים.

המשך הדרך צפונה לא מעניינת במיוחד חוץ מהנופים שמסביב כשברקע רואים את הפסגות המושלגות והיפות. להגיע לכאן מכיוון צפון צריך להיות ממש מפעים כשעולים מהבקעה ולפתע מתגלה הנוף המרהיב הזה.

שוב אנחנו נדהמים משינויי מזג האוויר המהירים כל כך כאן. רק אתמול היתה סערה, והיום בהיר ויפה.

אנחנו עוצרים לטיול קצר בשמורת "הר פיל" כדי לראות עץ מסוג "טוטרא" בגילו מעל 1000 שנה, והקוטר של הגזע שלו הוא למעלה מ 9 מטרים. באמת מרשים.

3.2.11 האנמר ספרינג

הTop 10 כאן הוא אתר הקרוואנים היחיד בעיירה שיש בו מגרש משחקים לילדים, אבל הוא די בסיסי. מצד שני, יש כאן טרמפולינה ענקית – מהסוג העתיק – שמקפיצה מאד גבוה, וזה, יחד עם רכבי הפדלים הדו מושביים, מספק את הילדים לגמריי.

אנחנו מגיעים כרגיל די מוקדם, ומבלים את מרבית היום בקאמפ, חוץ מסיבוב בערב לעיר לחילוץ עצמות וגלידה.

4.2.11 האנמר ספינרג

גולת הכותרת של העיירה היא המעיינות החמים. מדובר במרכז ממש מרשים ומטופח שכולל מספר גדול של בריכות מים חמים ומינרליים החל מ 35 מעלות ועד 40 מעלות. זו עיירת סקי ומסביב היא מוקפת הרים גבוהים שבקיץ אין בהם שלג או קרחונים, אבל בחורף הא מתמלאת בגולשים, ואני מדמיין איזה כיף זה להגיע לכאן אחרי יום סקי ולהתפנק בחת הבריכות.

לילדים יש כאן מגרש משחקים "מימי" שכולל כל מיני משחקי מים וממטרות ומגלשות מים קטנות ושפריצים וזה ממש מרתק את יואב שכמעט לא מתעניין בשום דבר אחר.

הבנות מתמקדות במגלשות המים הגדולות ובמיוחד במגלשה שעליה גולשים על גבי אבוב גדול.

יש כאן גם בריכה גדולה עם מים בטממ' רגילה, שבה יש בריכת זרמים שמתוכננת כמו נחל קטן שזורם בלופ, והילדים ממש נהנו מיזה.

בהחלט אפשר לבלות כאן יום שלם, ולנו יש כרטיסים עם כניסה חוזרת ואנחנו מנצלים את זה, יוצאים בצהריים חזרה לקרוואן לארוחת צהרים ומנוחה, וחוזרים לקראת הערב להשלמות.

5.2.11

לפני שאנחנו עוזבים את העירה היפה "האנמר ספרינג" אנחנו מבקרים בחוות ליטוף חיות, שבה גם מגישים קפה ועוגות אורגניות.

זוג חמוד דרום אפריקני במקור, הקים את העסק הזה והתפתחה שיחה נחמדה על עתיד האזור שלנו. מסתבר שהאישה הייתה בעבר בישראל, התנדבה בקיבוץ יהל שליד אילת וגרה קצת בירושלים ותל אביב.

לדבריו, יש בניו זילנד המון הזדמנויות עסקיות לזרים ובמיוחד באי הדרומי, בגלל שה"קיווי'ס" – שזה הכינוי למקומיים כאן – רדומים למדי לדבריו, ומי שבא לכאן ומוכן לעבוד קשה – עושה חייל.

זה כנראה נכון כי בכל מקום שהגענו אליו, הכל נסגר בשעה 1700. לא ברור לי מתי האנשים הולכים למסעדות או לחנויות – כנראה בזמן העבודה... הדבר היחיד שפתוח בערב זה הפאב השכונתי.

קיבלנו שקיות עם אוכל לחיות, והילדים רצו להאכיל את החיות. בהתחלה הם זרקו את הגרגרים לכבשים ולאלפקות מרחוק, ולקח קצת זמן עד שהצלחתי לשכנע את גל ואת עפרי שאפשר גם להאכיל את החיות האלה מהיד. יואב לא השתכנע.

אותי הדהימו הארנבות המפוטמות שמגיעות כאן לגודל של חזירים קטנים.

היום יום שבת, וכמו בכל עיירה ניו זילנדית טובה, גם כאן יש "מארקט". 3 דוכנים שמוכרים שרשרות חרוזים. מתפתחת שיחה והמוכרת היא באההית, שביקרה בחיפה כבר מספר פעמים, והייתה מוקסמת וסיפרה לנו חוויות.

6.2.11 קאיקורה

האטרקציה המקומית כאן היא צפייה בליוויתנים, אבל אנחנו כבר בחלטנו מזמן לוותר על זה, כי זה נראה קצת פטאטי לשלם ל כך הרבה כסף בשביל לראות איזה זנב בגדול בולט מהמים או איזה שפריץ.

רחלי רוצה לשחות עם דולפינים, אבל בסוף גם התכנית הזאת מתבטלת בגלל שכבר אין מקומות. בדיאבד זה יצא טוב כי מזג האוויר השתנה שוב ונעשה גשום וסגרירי.

העיירה עצמה קטנה ונחמדה ומלאה בתיירים, והאווירה די נינוחה ומשוחררת, ומותר להחנות כמעט בכל מקום, וה"באקפקרים" מנצלים זאת.

חנינו בחניון המסודר שבסוף דרך החוף, ופתאום עבר לידנו, ממש מטר מהקרוואן, כלב ים שכנראה התעורר, והלך להרטיב את עצמו קצת במים. ממש מוזר.

בטיול על חוף הים, הילדים הולכים לאט לאט ומחפשים צדפות, אבנים וכל מיני מציאות אחרות. בדרך פגשנו כמה מקומיים שחזרו מצלילת דיג. המאכל המקומי הוא לובסטרים, ואפשר לשנרקל כאן בין הסלעים ולהוציא אותם, והרבה חברה עושים את זה לא כדי למכור למסעדות אלא – לטענתם – כדי לאכול בעצמם. השלל כלל גם הרבה קיפודי ים שאותם אוכלים חיים (פתחו אחד ונתנו לי לטעום) וגם צדפות ענקיות שנקראות "פואה". זו צדפה ממש יפה שהפנים שלה בצבעים של כחול וסגול, והיא משמשת לתעשיית התכשיטים. הילדים קיבלו את הקונכיה הריקה, והם מנקים ומשפשפים אותה מאז בכל הזדמנות.

בין חיות הבר אפשר לראות כאן גם הרבה קורמורנים שכאן קוראים להם "שאג".

7.2.11

הנסיעה לכיוון קרייסצ'רץ לא מעניינת במיוחד, חוץ מהחוף המסולע והיפה שדרומית לקאיקורה, שהכביש עובר ממש לחופו ולמרגלות הגבעות הגבוהות ממערב לו.

עברנו בעיר הגדולה (קרייסצ'רץ) רק כדי לבחון את המלון שבו נישן עוד כמה ימים אחרי שנחזיר את הקרוואן, וגם כדי לאכול פיצה. חיפשנו וחיפשנו ולא מצאנו שום פיצריה, אבל בכל פינה יש מסעדה הודית. בסוף מצאנו את הפיצריה (בעזרת אנשי המלון) שהתבררה להיות ממש גורמה!.

כשיצאנו מהפיצריה היה כבר ממש לילה, אבל החלטנו להמשיך לכיוון חצי האי והעיירה אקרואה, וחנינו ללילה ב"רסט אריאה" הראשון שמצאנו.

8.2.11 אקורואה

בבוקר, גילנו שלידנו חנה קרוואן נוסף, והתחברנו מיד עם משפחה אוסטרית שיש לה 2 בנות בגילאי 8 ו 12. הם מטיילים כבר 6 חדשים באוסטרליה, ועכשיו באו ל3 חדשים לניו זילנד.

החינוך הוא כמו באוסטריה, והבנות מכינות שיעורים בכל יום כ 3 שעות בבוקר, מה עוד, שהאב הוא מורה במקצועו.

לילדים היה נחמד להתחבר עם ילדים בגילאים דומים וקבענו להיפגש ב 10 TOP של אוקאורה.

העיירה אוקאורה שוכנת לחוף הים באחד מהמפרצים הרבים שמחרצים את חצי האי BANKS שצמוד לקרייסצ'רץ, והנוף יפהפה. עצרנו בדרך במפעל הגבינות המקומי, והצטיידנו להמשך בגבינת ה"קמון" שכבר גילינו מזמן.

רחלי הזמינה למחרת היום, שחייה עם הדולפינים, לה ולעפרי.

לאחר התארגנות בקאמפ, הגיעו גם האוסטרים, לשמחת הילדים, ואנחנו יכולנו קצת לנוח.

9.2.11

רחלי ועפרי יצאו לשחות עם הדולפינים וחזרו מלאות חויות. מזג האוויר לא האיר פנים, ולאחר לילה גשום, השמיים נשארו סגריריים, והים היה גבוה וגלי, אבל זה לא מה שירפה את ידי רחלי ועפרי. המדריך אמר שצריך לעשות רעש כדי לעורר את תשומת לב הדולפינים, וכצפוי, רחלי הייתה היחידה שהצליחה לגרום לדולפינים להתייחס לצעקות השמחה והשריקות שלה והם התקרבו אליה כדי לבדוק על מה המהומה. כל זאת לשמחת המדריך ושאר 6 השחיינים האחרים שהיו כצפוי ביישנים ורגועים ו...שקטים.

לכיוון לקרייסצרץ, אנחנו בוחרים בדרך הנופית היפה שעולה לקו פרשת המים ונוסעת על הרכס, כדי לחפש ולמצוא את הקאמפ של רוני. מצאנו!. איזה אומגה ענקית!. הילדים נעלמו לאיזה שעתיים!.

29.1.11 מאומראו להר קוק

29.1.11

יום שבת, יש באמארו אזור של בניינים עתיקים שבנויים מאבן גיר מיוחדת שנחצבה בקרבת מקום. (רב הבניינים בניו זילנד בנויים מעץ). הבניינים האלה די עתיקים עוד מתחילת המאה ה-20 תקופת הזוהר של העיר כשהיה לה נמל עמוק ותחנת רכבת שם הייתה התחנה האחרונה, אבל כבר הרבה שנים שדנידין לקחה את הבכורה, ורק הבניינים נשארו (והפינגווינים). בשבת עושים כאן מין שוק פישפשים שמוכרים בו כל מיני עתיקות וענתיקות וכל מיני שמונצ'ס ופיצ'יפקס מה שעניין מאד את עפרי וגל בעיקר.

יואב התלהב מהשירותים הציבוריים שם הייתה ניאגרה ישנה מפעם שבה מורידים את המים ע"י משיכה בידית... אני עוד זוכר שלנו הייתה כזו בבית.

חנות האופניים המיוחדת שמייצרת עד היום את האופניים המוזרות עם הגלגל הענק מקדימה והקטנטן מאחורה, שמאד קשה לרכב עליהן, הייתה סגורה, ולמרות הפתק שהיה מודבק על הדלת, היא לא נפתחה גם כאשר הגענו מאוחר יותר, אחרי הביקור הקבוע בפארק הציבורי ובגן המשחקים. מאד הצטערנו כי חשבנו שתהיה לנו הזדמנות לנסות ולרכב על האופניים האלה. לא נורא. אומרים שיש כאן פעם בשנה תחרות נסיעה באופניים האלה ברחובות העיר.

אנחנו פועלים בהתאם להוראות של רוני, ונוסעים לכיוון מאונט קוק. ראינו את ההר המושלג היפה הזה מהכיוון של החוף המערבי כאשר היינו בקרחון פוקס, ועכשיו אנחנו נוסעים אליו מכיוון מזרח.

בדרך למאונט קוק, אנחנו עוצרים במקום שנקרא "סלעי הפיל". זוהי תופעת טבע של סלעי גיר שהיו שקועים בתחתית האוקיאנוס ולפני כ 25 מליון שנה התרוממו לפני השטח והרוח והמים יצרו בהם צורות שונות והם נראים כמו פסלים גדולים של כל מיני חיות. הילדים בילו שם כמה שעות בטיפוסים על הסלעים ובניסיונות לזהות את החיות השונות. יש כאן גם המון מאובנים וניתן בקלות להבחין בהם בתוך הסלעים המתפוררים.

בהמשך הדרך למאונט קוק, אנחנו בוחרים בנתיב "הנופי" לאורך האגמים. זהו מקום הבילוי המועדף של המקומיים ולאורך כל הדרך יש מלא אתרי קאמפ מלאים בקרוואנים וסירות אבל אנחנו ממשיכים הלאה. אנחנו גם מבחינים וצופים במערכת הסכרים ותחנות הכוח ההידרו-אלקטריות הבנויות כאן בין האגמים. ירד כאן המון גשם לאחרונה והאגמים ממש מלאים וכל עודף המים זורם במפלים אדירים רבי עוצמה ומרשימים ביותר.

בסכר השלישי, עודפי המים מוזרמים בתעלה צדדית, והכמויות כה גדולות, עד שבחיבור של התעלה עם האגם שלמטה, נוצר גל עצום של מים שמשפריץ לגובה אדיר – תראו בתמונות, וכשהשמש שוקעת ומאירה ממול, נוצרת קשת יפה ברסיסי המים.

ללינת לילה עצרנו בסמוך לעיירה "אומאראמה" שידועה בזרמי האוויר החם שאידיאליים לדאייה, נו טוב.

תגובות הקהל הצעיר לפני השינה:

עפרי מתגעגעת אבל אומרת שהיא נהנית, ובא לה לעשות בנג'י. הכי כיף זה כל השרשראות והפיצ'פקס שקנו לה כאן. הטיול תורם לה כדי להבין כמה סבא וסבתא משני הצדדים חסרים לה, והעיקר שאין בית ספר. הזמן עובר מהר, וזה כיף להיות בחו"ל. הצפיפות של המשפחה לא מטרידה יותר מידי. עפרי מתגעגעת לפלאפל, לשלג הכלב ולג'ינג'ר החתול, ולכל שאר המשפחה.

גל אומרת "כלום". גם היא מתגעגעת לסבים ולסבתות, אבל די לה שיבואו לביקור והיא נשארת כאן לעוד כמה חודשים. גל אוהבת את הכל. כרגיל, היא דואגת למרבית הבגדים במכונת הכביסה, ונדרשת גם ביקורת קבועה עליה לאחר ביקור בגן שעשועים או בכלל לפני חזרה לקרוואן, כדי לבדוק שלא שככה איזה בגד או כפכפים (כבר איבדנו זוג כפכפים וסווטשרט שלה). "ו....כלום זהו ודי" (גל כתבה)

יואב ישן.

30.1.11 הר קוק

ב"הר קוק" יורד גשם, וההר מכוסה בענן ואי אפשר לצלם, אבל למרות הכל הלכנו למלון המפואר לשתות שוקו חם בבית הקפה עם החלונות הגדולים שממנו נשקף ההר.

הגשם שיורד ללא הפסקה והרוחות העזות מבריחים אותנו ליום מנוחה במרכז המבקרים של ה DOC ובקרוואן באתר הקאמפינג של ה DOC שנמצא בקרבת מקום.

הרוחות כל כך חזקות שהקרוואן מתנדנד כמו שיכור.

זו הזדמנות לילדים להשלים עוד קצת שיעורי בית ולכתוב יומן מסע שקצת נשכח מאז אזור הקרחונים, רחלי שקועה בספר השלישי \מהטרילוגיה של ה"נערה עם קעקוע דרקון" ונענית רק למקרי חירום ואני מנצל את ההפוגה לראות סרטים – מאלה שמשה העלה לי למחשב ובין לבין (כי אי אפשר לקרוא אותה ברצף) נהנה מהספר הנהדר של מוריאל ברברי – "אלגנטיות של קיפוד" (מומלץ).

31.1.11 הר קוק

הלילה הסערה מאתמול התחזקה עם רוחות חזקות וגשם בלתי פוסק ורחלי לא ישנה, אני קצת, ולילדים זה בכלל לא הפריע.

אבל כמו שהסבירו לנו אתמול במרכז המבקרים, עד הצהריים השמיים התבהרו ונעשה יפה, ופתאום ראינו שהר קוק זה בעצם הר אחר שאתמול בכלל לא ראינו בגלל העננים.

הבוקר יפה ואנו יוצאים לטיול של 4 שעות הלוך וחזור אל האגמים שנוצרו ע"י הקרחון – בעמק הוקר. יש במסלול הזה 2 גשרים תלויים גדולים וארוכים, עובדה שעוזרת להעיר את כולם, וגם הקטנים משנסים מתניים ורצים קדימה.

אחרי שעוברים את הגשר השני (כמו שכתוב ב L.P) יש נוף מרהיב של הר קוק, שהוא ההר הגבוה ביותר בניוזילנד, אוסטרליה והאיים – כ 3000 מ'.

אצלי מתחזק פתאום הרצון לצאת לטיול לבקתת מיולר. מדובר במסלול של 5-8 שעות הלוך חזור וברור שהוא לא לילדים. רחלי מפתיעה ואומרת שאם יהיה מחר מזג אוויר יפה, אז היא תישאר עם הילדים ואני יכול ללכת. (איזו התרגשות).

בדרך חזרה מעמק הוקר, אני פוגש קיבוצניק מעין חרוד, ושמטייל כאן עם עוד 4 חברים קיבוצניקים, כולם בני שישים ומעלה, ואנחנו מקשקשים כל הדרך חזרה לחניון. אין ספק, משהו השתנה בתנועה הקיבוצית.

אחרי הצהריים הלכנו שוב למלון כדי להזמין את השוקו החם ולנצל את מזג האוויר הנאה כדי לראות את הר קוק והחלונות של בית הקפה, אבל כבר היה סגור, חבל. נשאר לנו רק להצתלם עם הפסל של מטפס ההרים המפורסם – שאת שמו שכחתי – שכבש את הפסגה.

1.2.11 הר קוק

אני קם מוקדם ויוצא לדרך ב 6.30 בבוקר. אני לבד בשביל, כנראה המשוגע היחיד שמתחיל לטפס על ההר כל כך מוקדם בבוקר. כולם ישנים.

בתחילת העלייה, פוצעת השמש בזריחה יפה מעל ההרים שממזרח, ומתחילה להאיר על הר קוק. מזג האוויר אידיאלי!.

העליה קשה מאד ואני די חושש אבל העלייה מסתברת כקלה יותר מאשר הירידה בסוף.

מדובר בהפרש גבהים של מעל 1000 מטר בין הקמפ שבו חנינו ללילה שגובהו כ 700 מטר, ובין הבקתה שנמצאת על ההר בגובה של 1800 מטר.

בשלטים כתוב שהמסלול אורך 3.5 שעות, כיוון אחד.החלק הראשון של העלייה מסודר חסית עם המון מדרגות מעץ, ואני מטפס כמעט כאיילה. באמצע הדרך, המסלול המסודר נגמר, וכאן יש רק זויתנים שתקועים במרחק ראייה האחד מהשני ומסמנים עם הדרך עם ראש אדום, אבל המסלול בין זויתן לזויתן לא כל כך ברור וצריך למצוא את הדרך הנוחה לטיפוס, לבד.

ככל שאני עולה בגובה, מתגלה לי חלק נוסף מההר, ומהנוף הנהדר של האגמים והקרחון שמתחת להר קוק, ואני מצלם עוד ועוד.

בדרך יורדים ממול החברה שנשארו לישון בבקתה. כמעט כולם ישראלים!. כמעט בסוף העלייה אני פוגש בחור ישראלי צעיר ונחמד שמנסה לצלם את עצמו בשיטת ההשהייה, אז אני מציע לו והוא קופץ על ההצעה ואנחנו מצלמים אחד את השני עם הרקע של ההרים.

מיד ברגע שאני עובר את האוכף, מתחילה רוח פרצים ונהיה קר מאד – מזל שלקחתי איתי סווטשרט ומעיל גשם. עוד קצת ואני בבקתה. הגובה כאן הוא מעל לגובה הקרחונים, ומסביב יש מספר שאריות של שלג.

הגעתי – השעון מראה על 4 שעות. לא רע בשביל גיריאטרי כמוני לא?.

עשיתי חשבון (בנטרול הזמן עד להתחלת העלייה) שזה כמעט כמו לעלות במדרגות במשך 3 שעות רצוף בקצב של 2 קומות לדקה.

חשבתי שבבקתה יהיה חם ונעים, אבל התאכזבתי. כולם כבר עזבו, ואפילו כוס תה לא היה ממי לבקש, ואין שם אח או תנור אחר, אז די קר. נחתי חצי שעה, אכלתי את שאריות האוכל שהיה לי בתיק, יצאתי לדרך חזרה למטה.

אחרי שעה בערך, אני עושה הפסקת מנוחה של 10 דקות, אבל אחרי המנוחה, היה קשה לשרירים להניע, אז אני מחליט להמשיך עד למטה בלי הפסקות כמעט חוץ משלוק מים מידי פעם והיי פה ושם לעולים מולי, שהופך מהר מאד ל"אהלן" אוטומטי נוכח השליטה המוחלטת של הישראלים בהר.

לקראת הסוף, הרגליים כבר "רותחות" ואני מרגיש כל מדרגה ומדרגה, אבל חושש לנוח וממשיך עד הסוף – שעתיים וחצי מאז שיצאתי מהביקתה, ואני ליד הקראוואן מבסוט ומרוצה מעצמי עד הגג.

חוויה נפלאה.

26/1/11 מדנדין לאומראו

26.1.11 דנדין

יום קראוואן פארק לשמחת הילדים, וב- 10 TOP שלנו יש בריכה מחוממת, שבה אנחנו מתפנקים כמה שעות טובות.

מצד שני, מגרש המשחקים מאכזב. אמנם יש טרמפולינה אבל היא בלי רשת הגנה, זאת אומרת שאי אפשר לעשות גילגולים וסלטות.

אחר הצהריים ביקור במפעל השוקולד המפורסם Cadbury יצרן השוקולד שרחלי מאוהבת בו "Dairy Milk". רב המחלקות לא עובדות וקווי הייצור דוממים, ורב המידע מועבר בסירטוני וידאו. אולי זה בגלל שלקחנו את הסיור האחרון שמתחיל ב 15:30, וכידוע בניוזילנד לא אוהבים לעבוד עד מאוחר.

הילדים לא מתרגשים, וכל זמן שהמדריך מחלק מידי פעם ממתקים, אז הכל בסדר.

ביציאה, אנחנו ממלאים את השקיות במטעמים ובשוקולדים שנראים זולים מתמיד, ובמיוחד כאלה שלא מגיעים לארץ (רק כדי למצוא אותם יותר מאוחר בסופר המקומי, במחיר אפילו זול יותר, הא הא הא...)

לכל המתעניינים, אנחנו חוזרים ב 15 לפברואר וכבר מתחילים להריח את הסוף.

יואב כבר מזמן רוצה לחזור, וגם גל ועופרי מתגעגעות הביתה, אבל באותה נשימה מעדיפות שהסבים והסבתות יבואו לכאן לניוזילנד, ונמשיך לטייל עוד חודשיים.

רחלי מבחינתה יכולה להמשיך כך בלי סוף, אבל אני כבר בהחלט מרגיש מוכן לחזרה הביתה.

בערב, הסתובבנו קצת בעיר. זו עיר מאד יפה עם מבנים עתיקים ויפים, וכיכר מרכזית שמסביבה מפוזרים כל בתי הקפה והמסעדות, וכולם מגיעים לכאן אחרי העבודה לבירה.

מצאנו מקום נחמד שניגנו שם בחוץ שני גיטריסטים ושרו נחמד, וישבנו שם על כוס בירה ויין ופיצה ואנפנאדוס לילדים, והסתכלנו על העוברים ושבים. הילדים התנהגו ממש יפה. חבל ששכחנו את המצלמה ברכב.

חשבתי על ערבי הבירה עם הרצל ודני וכמה שזה הרבה יותר הגיוני לצאת לשתות בשעה 5 או 6 בערב ולהספיק להגיע הביתה לארוחת ערב... אבל לא בטוח שנמצא פאב פתוח עם מלצרים/ות בשעה כזו, וחוץ מזה, בשביל זה צריך להיות פנסיונר או לשנות את כל הרגלי שעות העבודה בארץ המטורפת שלנו.

27.1.11

הילדים ורחלי ממשיכים לנצל את הבריכה המחוממת עד שכמעט מחייבים אותנו בלילה נוסף.

אנחנו נחפזים החוצה ושאר היום מוקדש לביקור ב"פנינסולה" שהיא חצי אי הצמוד לעיר דנידין, ובה מרוכזים מספר רב של מושבות פינגווינים מהסוג של צהובי העין, והכחולים, וגם כלבי ים פרוותיים ואריות ים.

אנחנו נוסעים בכביש האמצע של חצי האי שנוסע על קו פרשת המים. רחלי אומרת ליואב: "תראה איזה יפה הנוף" ויואב עונה: "באמת משהו משהו"...

אנחנו מתחילים בטיול נחמד למפרץ "Sandfly". השם מטעה ולא מדובר בזבובים המציקים אלא בתאור החולות הנודדים שמיצרים לחוף הים דיונות חול יפות והילדים כל כך נהנים וחוזרים ועולים שוב ושוב בדיונה כדי להתגלש ולרוץ בכיף למטה. מתחשבים כאן בישראלים ויש הסברים בשלטים גם בעברית!.

אגב, בכל מקום אנו פוגשים המון ישראלים ואנו מהווים אחוז ניכר מהנוכחים במקום – מי נשאר בארץ?

כמצופה, משתזפים על החוף מספר כלבי ואריות יום משועממים. זוג של כלב ים ואריה ים קצת משתעשעים זה עם זה ומפרים את השלווה, כדי שיהיה לנו מה לצלם קצת.

הילדים מתעניינים יותר בחולות ובצדפים, ומציירים את צורות הגוף.

הדרך חזרה לחנייה היא עלייה תלולה בדיונת החול, ואנחנו מטפסים בקושי.

אחר כך, עוברים לחוף אחר – Allance Bay – ושם יש עוד כמה כלבי ואריות ים. אחד עושה לנו הצגת תכלית, מדדה לים להתקרר קצת ולשכשך במים, ואחר כך חוזר לחוף ומבלבל אותי קצת בדרכו החוצה כך שאני לא יודע מאיזה צד לעבור – בסוף אנחנו מבינים אחד את השני, אני מפנה מקום כמובן.

משם אנחנו נוסעים עד לקצה הפנינסולה, למרכז הגידול של האלבטרוס. מדובר בעוף שדומה מלמטה קצת לשחף, אלא שהוא הרבה יותר גדול, ומוטת הכנפיים שלו מגיעה ל 3 מטרים!.

המחזה של העוף הגדול הזה דואה באוויר הוא ממש מרומם נפש.

לא ציפינו כל כך לראות אותם מקרוב, אבל הרוח קצת עלתה והם התחילו לדאות ועברו די קרוב מעלינו. בהתחלה היה קשה להבחין ולהבדיל בינם לבין המוני השחפים שנמצאים כאן, אבל די מהר אפשר להבחין בצורה המיוחדת של הכנפיים הצרות והארוכות – ממש כמו דאון.

בחוף למטה, יש מושבה של פינגווינים כחולים. זהו עוף די קטן שמגיע לגודל של 30 ס"מ בערך, ומאד ביישן ונחבא אל הכלים. הם עולים לחוף מהים בקבוצות, וכאן מדובר על מושבה של כ 60 זוגות. הפקחים של הרשות עושים כאן משמרות לילה, ושומרים שהמבקרים לא יטרידו יותר מידי. עמדנו יחד עם עוד כ 30 איש וחיכינו בסבלנות שהם יעלו מהים, אבל רק כאשר היה כבר ממש חשוך, אז הם התחילו לעלות, וחוץ מפינגווין אחד או שניים שהפקח האיר עליו בפנס מיוחד עם אור צהוב (כדי לא לסנוור אותם) לא ראינו כמעט כלום. ברור שגם אין שום סיכוי לצלם אותם כי אסור להפעיל את ה"פלש". הילדים וגם אנחנו איבדנו את הסבלנות להמתין לקבוצה הגדולה וחזרנו למכונית.

28.1.11

גילנו מפעל גבינה, ונכנסנו לראות אבל לא עושים סיורים, ואפשר רק לטעום ולקנות. באמת גבינות טובות וטעימות וקנינו קצת להמשך הדרך, במיוחד המעושנת. עפרי משום מה, לא התלהבה.

יואב כל הזמן שואל "הגענו לעיר?" כי בעיר יש כידוע 10 TOP ומגרש משחקים.

"Shag Point". לא, גם אני חשבתי שמדובר בנקודת ה"התמזמזות" אבל לא. הShag הוא סוג של עוף שדומה קצת לקורמורן, ומקנן כאן. לא ראינו אותו, אבל ראינו המוני כלבי ים ממש מקרוב משחקים ומשתכשכים בבריכות המים, בין צמחי המים הגדולים והמסריחים בריח של אצות שמזכיר את חוף בת גלים.

מקום טוב לארוחת בוקר.

"מואראקי בולדרס" – תופעת טבע מדהימה!. כדורי סלע כמעט מושלמים, שנוצרו בתהליך דומה להווצרותה של פנינה. שכבה אחר שכבה, התכסו הסלעים האלה במעמקי הים, עד שנוצר העיגול המלא והמושלם של הסלע. חשבתי בהתחלה שהסערות העלו את כדורי הסלע האלה לחוף, אבל מסתבר שלא. הכדורים היו שקועים בתוך האדמה, וכשקרקעית הים עלתה – בכלל פעילות גיאולוגית – אל פני האדמה, הם נחשפו, ויש עוד כמה שקבורים בחול על החוף ורואים אותם צצים מבעד לקירות האדמה שעל החוף.

אנחנו (רחלי ואני) מסתכלים מהחוף על הכדורים המופלאים האלה כשהילדים מיד הופכים את המקום למגרש משחקים.

רחלי שואלת מתי הופכים מילדים למבוגרים כשבמקום לשחק – רק מסתכלים.

אמראו – עיר הפינגווינים. הדבר היחיד המעניין שיש בעיר המנומנמת הזו הם הפינגווינים הכחולים. נראה שהחיות הקטנות והנחמדות האלה ממש הצילו את העיר הזו מאלמוניותה, כי הרי אפשר לראות את הפינגווינים רק עם רדת החשיכה, ואז כל התיירים שבאים לראות אותם, צריכים לישון היכן שהוא...

דבר ראשון אנחנו הולכים למרכז ה"אקוואטי" של העיר שהוא בעצם בריכת השחייה העירונית המחוממת והגדולה שכוללת מקפצה, מגלשת מים וג'קוזי, ומנצלים את המקום עד תום.

באמראו יש כאמור מושבת פינגווינים כחולים גדולה שמטופלת ע"י ה DOC והם באמת הצליחו להגדיל את מספר העופות מ 14 ליותר מ 200 תוך 9 שנים. גם המחקר בן 9 השנים שהם עשו הוכיח שנוכחות התיירים לא מפריעה לפינגווינים להמשיך ולהתרבות ולחזור ולפקוד את מושבות הקינון שלהם שנה אחר שנה. אבל כאן באמראו הגדילו לעשות ובנו ממש אמפיתיאטרון מסודר עם זרקורים של אור צהוב שממנו אפשר לצפות בעשרות הפינגווינים שעולים על החוף בערב, וגם לוקחים על החוויה הזו די הרבה כסף. נוכח האכזבה של יום אתמול, החלטנו לוותר, ונשארנו בחוץ, והתחלנו ללכת חזרה לאורך המזח אל המקום שבו השארנו את הקרוואן.

מי בכלל רוצה לראות פינגווינים?, רק רחלי ואני מתלהבים עוד מהעניין, ולילדים כבר ממש נמאס, כשלפתע ראינו התקהלות קטנה והתברר שיש כבר כל כך הרבה פינגווינים כאן, וחלק בוחרים להקים את הקן שלהם דווקא במקומות אחרים מחוץ לשטח המגודר והסגור של ה DOC.

חיכינו בסבלנות ואפילו הילדים התלהבו. ראינו הצגה יפה של כמה פינגווינים שעלו אחד אחד לחוף, עד שהתקבצה קבוצה גדולה מספיק כדי לחזק את הביטחון ההדדי שלהם ואז הם התקדמו לעבר השביל וחצו בקפיצות ונדנודי תחת קטנים את הכביש שמואר בפנסי רחוב צהובים ישר אל השיחים והצמחים שמעבר לכביש – שם נמצאים הקינים. זאת הייתה בהחלט חוויה מתקנת אחרי האכזבה של אתמול, אבל גם כאן, החושך לא אפשר לצלם.

חבל שאין כאן שום ביקורת ופיקוח של אנשי ה DOC ותיירים חסרי בושה מצלמים ללא הרף את החיות הקטנות והנחמדות האלה עם פלאשים בוהקים שמסנוורים אותן ומפחידים אותן למרות עשרות השלטים שמפוזרים באיזור ומבקשים לא לצלם עם פלאש. צעקתי "נבלה" על איזה תייר שצילם עם פלאש ובסוף התברר שהוא בכלל ישראלי שהגיע כרגע ולא ידע שאסור!.

שוב גם כאן מלא ישראלים, ופגשנו משפחה מפרדס חנה שילדיה הבוגרים היו אמורים לנסוע לעבוד באוסטרליה, אבל העבודה נדחתה למרץ בגלל השטפונות שם, אז הם ניצלו את העובדה שכבר היו כרטיסי טיסה, ובאו לטייל עם ההורים כאן. הבן הגדול שלהם טייל כאן לפני שנה בדיוק, אבל מסתבר שהוא לא פגש את רוני שלנו.

אחרי שכולם כבר הלכו, נשארנו במגרש החנייה לארוחת ערב מאוחרת, ואני יצאתי קצת להסתובב, והתקרבתי לאזור הקינון של הפינגווינים (לא קרוב מידי). מחוץ לשיחים עמדו 3 שומרים (פינגווינים) במרחק של כ 10 מטר אחד מהשני, שמשגיחים שלא מגיעים כל מיני מזיקים כמו חולדות או "פוסמים" וכו' שאוהבים את הביצים והאפרוחים שלהם – תורנות שמירה.

באומראו יש את פאב ה"פינגווין" שבו יש בערבי שישי, ג'ם סשן של ג'ז, אז אנחנו חונים ממש ליד ללינת לילה, ואני קופץ לפאב לשתות בירה ולהקשיב למוזיקה.

23.1.11 אינברקרגיל וה"קטלינס"

23.1.11

אין שום סימנים לדולפינים.

הילדים עדיין ישנים, ואנחנו ממשיכים לכיוון אינברקרגיל – העיר הגדולה באזור. בדרך אנחנו עוצרים לארוחת בוקר וחילוץ עצמות בחוף יפה שנקרה "אי הקופים". אין כאן בעצם קופים, ואני לא יודע למה קוראים לאי הקטנטן הזה כך, אבל כאשר יש שפל, אפשר ללכת ברגל ולעלות על האי ולהשקיף על הים ולנסות לראות דולפינים או לוויתנים – נו באמת... ברור שלא ראינו כלום.

אבל לילדים היה כיף לשחק בחול. המקום אגב מלא במקומיים שמביאים לכאן את הקאמפר שלהם מלא כל טוב, קיאקים, סירות וכו' ומרימים מאהל כמו אצלנו בחוף הבונים. כן, החנייה כאן בחינם.

קצת לפני אינברקרגיל אנחנו סוטים מהדרך ונוסעים די הרבה כדי להגיע לחוף הים - בלונלי פלאנט (ל.פ.) כתוב שיש בו זרמים חמים. למרות ה"זרמים החמים" היה ממש קר במים, וגם בחוץ היה מאד קר ובתוספת הרוח, ממש לא היה נעים, דבר שהניע אותנו להמשיך ולהגיע לעיר.

באינברקרגיל, חשבנו שלא יהיה מה לעשות, (כי כך כתוב ב ל.פ), אבל התברר שהמוזיאון המקומי היה ממש מעניין ומרשים.

מסתבר שבמאה ה-19 גר כאן אחד שהצליח להשיג שיא מהירות עם האופנוע ה"אינדיאני" שלו שבו הוא ביצע שיפורים רבים בכוחות עצמו (170 מייל לשעה או משהו כזה). לזכרו מוקדש חלק מיוחד במוזיאון. לילדים, חילקו דף הפעלה עם שאלות, כאשר התשובות הם על פי המידע המוצג בתצוגות השונות במוזיאון, ויש לרשום את המספרים שמוטבעים על אופנועים קטנטנים מפלסטיק שמוחבאים במקומות שונים בתצוגות המוזיאון. הילדים צריכים לחפש ולמצוא את האופנועים האלה ולרשום את התשובה (המספר המתאים) כתשובה לשאלה המתאימה. בדרך זו, הילדים נחשפים בינתיים לכל התצוגות של המוזיאון – רעיון נחמד – והילדים ממש אהבו את זה ושיחקו ברצינות, ובסוף קיבלו אפילו סוכריה על מקל ממזכירת המוזיאון שבדקה את כל התשובות ברצינות תהומית.

אחרי המוזיאון, הלכנו כרגיל לפארק העירוני שבו יש כתמיד מגרש משחקים גדול. הפעם זו הייתה באמת הפתעה מרנינה לילדים כי גן השעשועים הזה כלל גם מיני פארק מים, עם מזרקות וממטרות וברזים ושפריצים – ממש כיף חיים.

24.1.11 קטלינס

הקטלינס הוא חבל ארץ שנמצא בדרום באי הדרומי, ובו יש סיכויים טובים לצפות בבעלי חיים כמו דולפינים, פינגווינים וכלבי ים מסוגים שונים.

אחרי סידורים ומילוי מצברים בעיר, ולאחר האכזבה מהניסיון הקודם לצפות בדולפינים בחופים הדרומיים, יצאנו מלאי מוטיבציה,  ציפייה ואנרגיה חיובית, לכיוון הקטלינס, כשהיעד הוא חוף Curio הידוע בדולפינים ובפינגווינים שבו.

ובאמת, הפעם לא התאכזבנו. מדובר בתופעה יוצאת דופן מאד. במפרץ הזה דווקא, יש להקה של כ 20 דולפינים מזן קטן ונדיר מאד, שבחרו לחיות דווקא כאן, והם מתקרבים לחוף עד למרחק של כ 10 מטרים, ולא מזיז להם שזה גם חוף מאד מתוייר ומלא בשחיינים, גולשי גלים ושייטי קיאקים למיניהם.

דווקא בעונה הכי מתויירת כאן – בקיץ – הם ממליטים את הוולדות והנקבות שוחות כאן יחד עם הגורים הקטנים, תופסים גלים ומשחקים במים להנאת כל הצופים.

כולם כאן יושבים על הדשא עם משקפות ומצלמות ומנסים לצלם. אני לא כל כך הצלחתי.

אחר כך, הלכנו לחוף השני שבו יש תופעת טבע מדהימה – "יער מאובן". מדובר בגזעים של עצים שנסחפו לכאן ושקעו כאן בחוף לפני כ 170 מליון שנה, והשתמרו כמאובנים. פשוט אבן שנראית ממש כמו גזע של עץ. בהתחלה זה נראה ממש כמו עץ, ורק מקרוב, מגלים שזה בעצם אבן.

באותו מקום, יש גם קינון של קבוצה קטנה של פינגווינים מסוג "כחולי העין".

אצלם, אחד מבני הזוג נשאר לשמור על הביצים והגוזלים, והשני יוצא בבוקר לים כדי לדוג, וחוזר עם הציד לפנות ערב.

חיכינו כמו כולם על החוף, וכמו שעון, בערך ב 1800, הגיע בחור חמוד ועלה מהים, כאשר בת/בן הזוג בא/ה רעב/ה בציוצים כדי לקבל את מנת היום. ממש סרט טבע בשידור חי. יכולנו להישאר שם עוד שעות ולצפות בחיות הנחמדות האלה, ממרחק של לא יותר מ 10 מטר.

25.1.11 הקטלינס

לאחר לינה לצד הכביש, וליד שני חברה נחמדים וצעירים מישראל שפגשנו שוב ושוב מאוחר יותר בהמשך הדרך, המשכנו לפעילות היום שכללה טיול למפל, טיול למערות מדהימות שחצב הים בסלעים שליד החוף – נכנסים מממערה אחת ויוצאים מהמערה השניה. המערות מאד גדולות, גבוהות ומרשימות וניתן להיכנס אליהן רק בשעות השפל. הילדים כבר מתורגלים ויודעים מה זה שפל וגאות, וכמה שעות יש ביניהם. בשעות הגאות המערות מתמלאות מים ואז ממש מסוכן, אז סוגרים את השער לשביל הגישה.

המסלול כאן ממש קבוע ופגשנו כל הזמן את אותם אנשים, כמו זוג מבוגר ונחמד בפנסיה מ"טה-אנו" וסידרנו ליעל (אם היא תרצה ליסוע לכאן) מקום לבקר שם.

ב"קטלינס" יש המון טיולים קטנים ומפלים שניתן להגיע אליהם בהליכה קצרה, אבל ויתרנו על הרב למעט מפל ה"פוראקאונואי" שאומרים שהוא היפה ביותר בניו זילנד...לא נפלנו מהכסא, והילדים התלהבו יותר לשכשך במים ולהסתתר בעץ גדול וחלול.

פגשנו שם שוב את הישראלים מהלילה, והם הצטרפו לתה של אחר הצהריים, ואחר כך המשכנו יחד לנקודה האחרונה בקטלינס – "נקודת הנאגטס". קבוצת איים קטנה שנראית כמו נאגטס שבולטים מהים, ושם גם ראינו עוד כלבי ים אבל ממש מרחוק – הזום של המצלמה חזק יותר מעוצמת ההגדלה של המשקפת. יש כאן המון ישראלים, ולנקודה זו התקבצה קבוצה של כ 10 ישראלים וצילמנו זה את זה במצלמות (כדי שכולם יהיו בתמונה יחד).

21.1.11 מילפורד סאונד לכיוון אינברקרגיל

21.1.11 מילפורד סאונד

השיט במילפורד סאונד הוא די קצר, וכבר בצהריים היינו חזרה במעגן. בדרך חזרה ל טה אנאו, יש מסלולים רבים וקצרים וזה הכיוון שלנו, אחרי 3 ימים של רק שיט ונסיעה.

כבר בטיולון הראשון יואב הראה סימני מצוקה, אבל כשהאלטרנטיבה היתה להישאר בקרוואן ולעזור לי לנקות אותו, הוא מיהר החוצה, ואפילו עשה את הטיול פעם שניה יחד איתי.

האטרקציה היא מסלול נחמד מיד לאחר שעוברים את המינהרה שנוסעת מתחת לצוק הענק שמפריד בין הפיורד לבין אזור אגם טה אנאו. שם אנחנו פוגשים גם בפעם הראשונה את ה KEA – התוכי האלפיני החביב והידידותי.

הציפור הזו התרגלה למבקרים, ולמרות השלטים והבקשות שמפוזרים בכל מקום, עדיין מאכילים אותו, והKEA ממש נטפל לאיזה ילד קטן שנתן לו קצת לחם, ורדף אחריו לכל מקום.

קרוב מאד לכביש, נותר קרחון מהחורף, והילדים ממש משתוקקים להגיע אליו ולשחק בשלג. אין לשם שביל מסודר, ואנחנו מדלגים על הסלעים.

שכחנו לקחת מים, ולמרות שהוא ניסה, יואב לא אהב את מי הנחל. מזל שהייתה שם איזה משפחה שנידבה לנו קצת מהבקבוק שלהם, וכך יכולנו להמשיך עד לשלג.

לקחנו שקית נילון והילדים התגלשו בשלג והיה ממש כיף – עשינו לנו חרמון קטן.

אבל להבדיל מהחרמון, כאן המפלים מלמעלה נופלים ממש לשלג ויוצרים מנהרות יפות וערוץ מים שגולש ממש ליד.

חבל שמעונן, אז לא רואים בתמונות את הקרחון הענק שיושב מלמעלה, שהוא בעצם המקור לכל המים האלה.

22.1.11 מטה אנאו דרומה לכיוון אינברקרגיל

חייבים לחזור את כל הדרך חזרה כדי להמשיך דרומה, אבל היום יום יפה ואנחנו מנצלים זאת לטיול קצר בעיר עם אופניים משפחתיות מיוחדות – דומות לאלה שיש באגם החולה – וצופים בסירות הרבות על האגם והחברה המקומיים שעושים סקי.

כך עובר היום ליד גן השעשועים העירוני, והילדים גם משפרים את ביצועים במשחק של מיני גולף.

אני חושב לעצמי, מה הילדים יזכרו מכל הטיול הזה, שהרי שנופים המדהימים לא בדיוק הרעידו את נימי נפשם. הם ככל הנראה יזכרו את ה"זורבינג", האומגות, גני השעשועים והטרמפולינות. אבל יש לטיול שכזה תרומות נוספות רבות מעבר לזיכרונות של הטיולים והנופים, והרי התמונות הרבות שאנחנו מצלמים יחד עם הבלוג הזה, יוכלו תמיד לרענן את הזיכרון ולהשיב את החוויה.

טיול כזה שבו המשפחה נמצאת יחד 24 שעות ביממה, מעורר מצד אחד קשיים של הסתגלות לצפיפות ולנוכחות הקבועה, אבל בסיכומו של דבר, מלכד ומשפר מאד את האווירה המשפחתית ויכולתנו לתפקד – חבל שרוני ויעל לא איתנו.

בדרך דרומה לאינברקרגיל אנחנו בוחרים את המסלול ה"נופי" שקצת ארוך יותר, ובדרך עוצרים לסיור קצר בשמורת ביצה קטנה – דומה לאגם החולה רק בלי הציפורים – כמעט בלי עופות, אבל מאד מסודר עם ביתן תצפית ותמונות של הצמחים והציפורים שאמורות להיות כאן. רק לאחר תצפית ארוכה במשקפת ובמצלמה, הצלחנו לזהות 3 מתוך 4 העופות שהופיעו בתמונות.

יואב קיבל פתאום מרץ ורץ את המסלול לאחר שסיפרתי לו שיש כאן מבוך.

שלא תחשבו שיואב סובל מכל הטיולים. הוא מקטר, אבל בסוף הטיול הוא מבסוט ונהנה ושמח שבחר לצאת ולא להישאר בקרוואן – אופציה שתמיד מוצעת לו (על ידי בדר"כ).

בדרך אנחנו עוברים ליד גשר תלוי, Clifden Suspension Bridge – אחד העתיקים והארוכים בניו זילנד – שכבר לא פעיל בגלל סכנת התמוטטות. באמת מרשים, ומקום נחמד לקמפינג, אלא שכמות הברחשים שם מבריחה אותנו הלאה. יש כאן באזור גם מערכת יפה של מערות בכניסה חופשית שרציתי להיכנס אליהם אלא שהסתבר שזה דורש מיומנות גבוהה, זחילות על הגחון ועל הגב וכו', אז וויתרנו.

אנחנו ממשיכים דרומה ובוחרים להישאר לישון בנקודת תצפית על החוף  - McCrecken's Rest - שעל פי השלטים, יש מכאן סיכוי לצפות בדולפינים מזן נדיר – נראה בבוקר.

עוזי ביקש שהוסיף קצת דברים משלי, אז מעבר לנופים והטיולים, הימים ממש מלאים. למשל אתמול, עוזי אומר לי "לא עשינו היוםהכלום?". הראיתי לו שבעצם, עשינו מלא דברים למרות שנראה שכאילו כלום. קמנו בבוקר והקראוון היה מלא בזבובי חול מעצבנים אז נלחמנו בהם. אחר כך עשינו מסלול נחמד של כ45 דקות. אחר כך נסענו לטה-אנו ועשינו קניות - שזה גם חוויה לילדים שמתלהבים ומדברים ועדיין מנסים למצוא שוקו טעים. אחר כך אופניים משפחתיות. אחר כך מיני גולף וארוחת צהריים מאוחרת. אחר כך גן שעשועים, ובדרך למקום הבא עוד מסלול של כשעה, כאשר בין לבין, הילדים משחקים, ממציאים משחקים, עושים שיעורים, מתקדמים יפה, רבים משלימים, שרים ומתגעגעים - וזה רק יום אחד.

אז ברור שהימים מאוד עמוסים בחוויות שלפעמים קשה להכיל או לזכור. עפרי וגל כותבות יומני מסע מדהימים עם תמונות וברושורים שהן מדביקות וכאשר הן לא כותבות יום אחד, כבר קשה להן לזכור איפה היינו ומה היה.

ההרגשה הכללית היא כאילו אנחנו כאן כבר המון זמן. הגיבוש המשפחתי כולל מריבות השלמות חיבוקים ויכוחים שכנועים ומשחקים, וזה בפני עצמו חוויה מעצימה שאני מאחלת לכל משפחה, כאילו הכניסו אותנו לבית ,כמו בתוכנית הטלויזיה (האח הגדול) וכל אחד מגלה על עצמו הרבה דברים. בסך הכול כולם מקסימים ומוצאים את הדרך ביחד.

23.1.11

אין שום סימנים לדולפינים.

19.1.11 פיורדלנד

19.1.11 טה-אנאו

השיט למערת התולעים הזוהרות הוא רק בשעה 16:30 אחר הצהריים, אז הנחנו מבלים את הבוקר ב

10-TOP, וגם הולכים לבקר בשמורת חיות הבר, שם מטפלים בעופות וחיות פצועות. אין הרבה חיות, ורק כמה ציפורים וסוף סוף אנחנו רואים מה זה ה KEA המפורסמת – תוכי גדול – שמטיל את חיתתו על המטיילים בהרים הגבוהים. מסתבר שזה תוכי מאד אינטליגנטי שאוהב מאד ציוד של מטיילים והורס כל דבר שנקלע אל דרכו. בינתיים עדיין לא נפגשנו בו (לשמחתנו/אכזבתנו).

הטיול למערה מתחיל בשיט נחמד באגם לצד השני, את הילדים זה לא כל כך מעניין. אבל במערה הם התעוררו, וזה היה מאד חוויתי ללכת בקבוצה קטנה עם מדריך שמסביר בחושך על תופעת הטבע הזו. פגשנו כאן 2 ישראליות צעירות שהצטרפו אלינו לשיוט, והיו ממש משולהבות מאיזה הורים סבבי אנחנו שלוקחים את הילדים לטיול כזה וכמה שהן מקוות שיהיו גם כאלה כשתהיינה גדולות...

התפתחה שיחה פילוסופית מה, וניסיתי להעביר קצת מניסיוני ומגישתי לחיים, אבל כידוע, לא ניתן ללמוד מניסיון של אחרים.

המערה הזו דומה בעקרון למערה שאליה נכנסנו באי הצפוני לראות תולעים זוהרות, אלא שכאן הכל גדול פי 10. הנחל שזורם בתוך המערה ממש מלא מים ויש מפלים יפים ממש באמצע המערה, וחבל שאסור לצלם כאן. באמצע הדרך צריך לעבור לסירה קטנה ואז שטים בתוך מי הנחל בתוך המערה ורואים את התולעים שזוהרות מתקרת המערה ונראות ממש כמו שמיים מלאי כוכבים. כולם נסים לשמור על השקט ורק רעש מפלי המים במערה נשמע ברקע.

מחר אנחנו יוצאים לטיול ארוך ב "דאובטפול סאונד" שיוצא מעיר אחרת קרוב לכאן, ושם גם ישנים החברה מאוסטרליה (משפ' כהן) שפגשנו בקוויסטאון, אז נסענו אליהם והעברנו ערב נחמד בצימר שהם שכרו שם בחצר של איזה חוואי מקומי, וגם נשארנו בסוף לישון שם.

20.1.11 דאובדפול סאונד

ה"סאונד" הוא בעצם פיורד שנוצר מקרחונים שגלשו לים, ובשלב מסויים נמסו, והים חדר פנימה ליבשה ומילא את העמק במים.

הפיורד הזה הוא רק אחד ממערכת שלמה של פיורדים שנמצאת בחלק הדרום מערבי של האי הדרומי, וכל השטח העצום הזה כמעט לא נגיש בכבישים והדרך היחידה להגיע היא בדרך כלל באמצעות שיוטים.

עד לפני פחות ממאה שנה, הדרך היחידה להגיע לפיורדים האלה היתה מכיוון הים. אבל לפיורד הספיציפי הזה שאנחנו נוסעים אליו ניתן להגיע לאחר שיט של שעה באגם, ואחר כך נסיעה של כשעה באוטובוס.

השיט באגם רגוע, והילדים נשארים למטה בקבינה החמה, כשרחלי ואני עולים ויורדים לרציף העליון כדי להינות מהנוף ולצלם. בדרך אפשר לראות על ההר ממול חלקה של סלע קרח שנוצרה ךאלר רעידת אדמה שערערה את כל האדמה והצמחיה שהייתה עליה ודירדרה את הכל למים – ובצורה של ג'ירפה.

מסתבר שהאזור הזה פעיל מאד מבחינה גיאולוגית ויש כאן מידי שנה כמה אלפי רעידות אדמה שרובן קטנות ולא מורגשות אבל כמה מהן בהחלט משמעותיות, וכל ההרים כאן ממשיכים להתרומם עקב תנועת היבשות זו כנגד זו.

בין האגם והפיורד יש הבדל גובה של כ 200 מטר, שנוצל לתחנת כוח הידרואלקטרית שמטרתה לספק את החשמל למפעל אלומיניום שנמצא קרוב לכאן (כמה מאות קמ') כאשר חומר הגלם לאלומיניות מגיע לכאן מאוסטרליה. ממש פרויקט רב לאומי (את תחנת הכוח בנו אמריקאים). כדי לאפשר את בניית התחנה, הם נאלצו לבנות כביש מהפיורד לאגם, ובו אנחנו נוסעים באוטובוס.

הטיול כולו אורך יום שלם ובמהלכו אנחנו מבקרים גם בתחנת הכוח, כשהטיול כולל נסיעה עם האוטובוס במנהרה שחפורה בסלע בספירלה באורך של כ 2 קמ' שיורדת לתחתית התחנה שם נמצאות הטורבינות בעומק של כ 200 מ' מתחת לנקודה שממנה יורדים המים מהאגם בצינורות 200 מ' בנפילה חופשית לעבר הטורבינות.

במרכז המבקרים שנמצא למטה, רואים רק את הקצה העליון של הטורבינות, וזה באמת לא כל כך מעניין, כי קשה להבין מזה איך זה בעצם עובד, וכלום לא מסתובב. אבל זה בהחלט מבצע הנדסי מרשים למדי. אני מנסה להסביר לילדים מה קורה כאן בעצם, אבל רק גל מגלה קצת עניין.

הדרך לפיורד מהממת, כל כך הרבה מים, מפלים כל כמה מטרים מצידי הדרך, וכל כמה קמ' עוצרים כדי להתבונן בנוף ולצלם. יואב התייאש בשלב די מוקדם, והפסיק לרדת מהאוטובוס. רחלי ואני ממשיכים להתפעל, הבנות לא כל כך.

בפיורד אנחנו עולים על ספינת קטמאראן גדולה ומהירה. הפיורד ממש מרהיב. כל תמונה כמו גלויה. מזג האוויר ממש מאיר לנו פנים. מדובר באזור שבו כל 2 מתוך 3 ימים הם ימי גשם. אמנם לא ממש שמש, אבל לפחות אין גשם.

רחלי ואני מבלים רב הזמן בחוץ על הסיפון, אבל לילדים די נשבר כבר מהנוף, והם נשארים בקבינה, ומציירים, ואפילו המפלים המדהימים לא מצליחים לשכנע אותם לצאת. רק כשיש איזו אטרקציה רצינית כמו כלבי ים או דולפינים – אז הם עושים טובה ויוצאים.

התמונות מדברות בעד עצמן.

באיזה שהוא שלב, ליד מפל גדול, רב החובל מכבה את המנועים, ואז שקט............ כולם מכבדים את השקט ושותקים, ושומעים רק את רחש המים. קסום. רק אז מבחינים כמה שהמנועים של הספינה הזו מרעישים.

חזרנו בשעות אחרי הצהריים המאוחרות, וכדי לחסוך זמן בבוקר, נסענו לכיוון המילפורד ללינת לילה באחד מעשרת אתרי ה CAMP של ה DOC שמפוזרים שם לאורך הכביש.

21.1.11 מילפורד סאונד

אם חשבנו בהתחלה ש"מה כבר יכול להיות יותר יפה מהדאוטפול סאונד?" אז מתברר שטעינו ובגדול.

כאן ההרים גבוהים ותלולים יותר, המפלים גדולים ומלאים יותר, והפיורד עצמו צר הרבה יותר, כך שהכל הרבה יותר יפה, מדהים ומפעים. פשוט אין דרך לתאר את זה.

רחלי ואני נשארנו כמעט כל ההפלגה בחוץ, רצים מצד אחד של הספינה לצד השני ומצלמים בלי סוף. בשלושת הימים האחרונים, צילמנו מעל 600 תמונות, וזה לא כולל את סרטוני הוידאו.

הספינה שלנו היום היא גדולה יותר, ובנויה בסגנון עתיק (למרות שהיא בת 10 בסך הכל), ויש בה גם קבינות שינה למטה, לטיולי הלילה. היתרון של הספינה הזו היא שהיא שקטה הרבה יותר – כמעט לא שומעים את המנועים - שטה יותר לאט, ויש גם פחות טלטולים.

בקבינה, יואב מאתר פסנתר, ומאז הוא כמעט ולא נוטש את מקומו שם, להנאת ציבור הנוסעים.

גם בהפלגה הזו פגשנו כלבי ים חמודים שמשתכשכים במים ליד סלעים. מסתבר שגם הם מוטרדים כמונו מזבובי החול המציקים, ולכן הם אוהבים את הסלעים שחשופים לרוח שמבריחה את זבובי החול המטרידים.

רב המטיילים בניו זילנד, באים ל 3 שבועות רק לאי הדרומי, אבל להגיע לכאן בלי לבקר ב"פיורדלנד" נראה לי פספוס אדיר. מבצע ה"טריפל" (שבו הילדים באים חינם) התברר כעסקה משתלמת מאד, במיוחד לאור העובדה שהילדים כמעט ולא יצאו החוצה לסיפון.

16.1.11 מקווינסטאון לטה אנאו

16.1.11 קווינסטאון

הנוף היפה ביותר של העיר וסביבותיה נשקף מהגבעה הגבוהה אליה אפשר לעלות ברגל – שעתיים – או ברכבל – הגונדולה. אנחנו בחרנו באפשרות הקלה. מלמעלה, נשקף נוף נהדר של העיר על שפת האגם הגדול כשההרים הגבוהים מקיפים מסביב. ואני שוב מנסה לדמיין איך הכל נראה בחורף עם השלג ואתרי הסקי הפעילים שמסביב.

למעלה, יש אתר קטן של מזחלות על גלגלים שאיתם רוכבים במהירות למטה. כדי לעשות את המתקן הנחמד הזה צריך לעולת ברכבל נוסף ויש להם פטנט חמוד שמעלה את המזחלות אוטומטית יחד עם הכיסא.

יואב לא עבר את הגובה המינימאלי והוא ישב איתי, ולמרות שהתחלנו אחרונים, עקפנו את כולם במהירות גבוהה, ויואב היה מבסוט.

באותו אתר, יש גם מקום שבו עושים טיול ביער באמצאות "אומגות" ארוכות למדי (80-280 מטר), וגל התעקשה לעשות את זה ולא וותרה, למרות שהמחיר בשמיים ולא ממש מצדיק את החוויה, אבל וויתרתי, ונאלצתי גם אני להצטרף לעפרי וגל כי הם מחייבים מבוגר מלווה. (בתשלום נוסף כמובן!).

היה נחמד, ולימדו את עפרי ואת גל כיצד לעשות תעלולים בזמן הגלישה, להתהפך על הראש וכו', והכל מתועד.

רחלי ויואב הלכו באותו זמן בינתיים לשחק במיני גולף השכונתי.

ממש לפני שהתחלנו לגלוש ב"אומגות" פגשנו משפחה ישראלית עם ילדים שמטיילים כאן, וכיוון שזה ארוע די נדיר, (רב הישראלים שאנו פוגשים הם צעירים אחרי צבא), התחלנו לדבר (זאת אומרת, רחלי התחילה לדבר עם האם) ונדברנו להיפגש מאוחר יותר בגן השעשועים, ולשתף חוויות

בערב, טיילנו שם ברחובות הקטנים ובטיילת לאורך האגם, ובדרך לקרוואן, נכנסנו למרכולית לחלב ולחם, ושמנו עברית. רחלי כהרגלה, מיד יצרה קשר עם ליהי ויוסי שמטיילים כאםן עם 3 ילדים.

מסתבר שהחברה האלה עשו "רהלוקיישן" לאוסטרליה לכמה שנים, והוא עובד שם ב"אלביט" ומכיר טוב את מיכל כוכבי. הזמנו אותם לשתות קפה אצלנו בקרוואן.

היה מעניין לשמוע ממקור ראשון חוויות של משפחה שעשתה "רהלוקיישן" וללמוד במה מדובר, וכיצד מתמודדים עם המרחק מישראל מהמשפחה ומהחברים. מסתבר שזה לא פשוט.

השיחה קלחה והילדים בינתיים התמקמו באחורי הקרוואן, והצחוקים משם לא פסקו.

מאז, פגשנו אותם עוד כמה פעמים, והם ממש נחמדים.

17.1.11

עדיין בקווינסטאון. היום החלטנו לשכור אפניים ולדווש לאורך האגם. כולם לקחו לעצמם זוג, ואפילו יואב, בחר אפניים עם גלגלי עזר, אבל ברגע שהשביל הפך להיות דרך עפר, זה הפך להיות ממש לא נעים לרכב עם הקפיצות של האבנים, ונאלצנו להתפצל. רחלי ועפרי המשיכו, ואני עם גל ויואב, חזרנו לעיר ודיוושנו לאורך הטיילת.

לגל גם היה קצת קשה בהתחלה, אבל לקראת סוף השעה, היא כבר רכבה בלי בעיות.

כמצופה מעיר תיירותית כמו קווינסטאון, גם לכעאן מגיעים כל פיני טיפוסים מיוחדים ומשונים שמנסים לעשות כמה לירות בכל מיני צורות. חלק מנגנים, חלק עושים פעלולים, חלק מנסים למכור כל מיני שמונצס וכו'.

השלישיה שכללה אקורדיוניסט, ושני גיטריסטים, שכולם שרים, שהנעימה לנו את ארוחת הצהריים הייתה ממש טובה, והם זכו בשל כך לטיפ נדיב.

משפח' כהן הצטרפה אלינו לקינוח, ואחר כך אני הלכתי איתם לשוט באגם בספידבאוט שהם שכרו, ורחלי והילדים הלכו לסיבוב קניות בעיר ולמלא את התיק במזכרות ובמתנות. אני חושב שהם שמחו שהצטרפתי אליהם כי הם לא כל כך בעניין של סירות... אבל היה נחמד, והחברה קפצו עם האבוב ועפו למים לא מעט.

אחרי סידורים רגילים (סופר, ריקון מיכלים ומילוי מים) המשכנו דרומה לכיוון העירה טה-אנאו, שהיא נקודת היציאה לטיולים באזור ה"פיורדלנד".

הגענו לעיר די מאוחר בלילה ולא מצאנו שום מקום לישון, אז נאלצנו להעביר את הלילה מחוץ לעיר, ובבוקר מוקדם נכנסנו ל 10 TOP המקומי.\

18.1.11 טה - אנאו

עוד עיירה מקסימה, לשפת האגם הגדול, מלאה בבתי מלון ואכסניות, נראה שיש כאן יותר מטיילים מאשר מקומיים. רואים המון קרוואנים ברחובות, וכמעט שאין מכוניות רגילות.

היום החל להיות סגרירי, והתחיל טפטוף, אז יצנו לכיוון מרכז העיר עם מעילי גשם כדי לסרוק את האפשרויות באזור ב SITE-I (מרכז המבקרים) וב DOC (רשות שמורות הטבע).

החלטנו להרשם למבצע המשולב שכולל 1. ביקור במערות עם התולעים הזוהרות 2. שייט ל"מילפורד סאונד" 3. שייט ל"דאובטפול סאונד". הסברים וחוויות בהמשך.

פגשנו כאן שוב את משפח' כהן שיצאה לטיול למערות, וקבענו להיפגש אחר כך.

בדרך לDOC ראינו טיפוס מוזר ששט על האגם עם קיאק מוזר. זהו מין קיאק שמורכב משני בידונים כשבמקום משוטים, מפדלים במתקן שמסובב מדחף. הדבר הזה זז די מהר, וכולנו ניסינו את החוויה. כמובן שגם גל לא וויתרה ולקחה גם סיבוב בקיאק ליחיד ששם כדי להסתובב, צריך להטות את המשענת מצד לצד.

הDOC המקומי מאד מושקע, ויש שם הרבה תצוגות של החי הצומח וההיסטוריה של המקום גם מבחינה גיאולוגית והסרט היה די מעניין אבל במהלך 17 דקות של ההקרנה, גם אני וגם רחלי "ניקרנו" לא מעט.

החברה כאן מאד מוכנים לישראלים הרבים שבאים לכאן, ויש כאן חומר והסברים בעברית ואפילו את הסרטון בן 10 הדקות המסביר על הטרקים אפשר לשמוע ב 4 שפות (אחת מהן עברית).

בדרך חזרה, התגבר בינתיים הגשם אבל למרות זאת הילדים לא ויתרו והתעקשו לנסות את גן השעשועים הגדול של העיר, לאחר האכזבה הגדולה מגן השעשועים העלוב שב 10 TOP שלא כלל אף טרמפולינה.

11.1.11 מוואנקה לקווינסטאון

11.1.11 וואנקה

הדרך לוואנקה רצופה הרים, אגמים נהרות ומפלים ופשוט מתחיל לשעמם כבר כמה שכאן יפה!.

אחרי ימים ארוכים בלינה בצידי הדרכים לחופי הים ולצידי נהרות, אנחנו נכנסים לפארק 10 TOP המקומי והילדים מיד מתבייתים על מגרש המשחקים ועל הבריכה עם מגלשות המים.

רחלי ואני מתפנים לכביסות ולסידור הקרוואן וארגון האוכל.

וכך, כולם נחים.

12.1.11

יום בפארק אפשר לישון עד מאוחר מאד ועד שעות הצהריים המאוחרות, ניצלו הילדים את הפארק עד תום, כולל הבריכה, מגלשות המים ומגרש המשחקים.

רק אחרי הצהרים, הגענו ל"פאזל לנד". שהו מתחם עם מבוך גדול דו מימדי (2 קומות) והילדים הצליחו לפתור אותו אחרי כשעה.

אחרי זה, העברנו עוד כשעה בחדרי ה"פנטזיות" והילדים במיוחד התפעלו ונהנו מההולוגרמות המיוחדות ומהחדר המשופע זהו חדר שרצפתו משופעת והכל בנוי שם בשיפוע המתאים לרצפה, וכך נראה כאילו המים זורמים בעליה ועוד כל מיני תופעות מוזרות שכאלה.

כולם ניסו את חדרי השירותים המצחיקים.

העיר קטנה אבל חמודה מאד עם מרכז חנויות וצמודה לאגם יפה עם מסלולי הליכה לאורכו, אבל הילדים מיד התבייתו על מגרש המשחקים, שהיו בו מספר מתקנים שמאד דמו לאלה שנמצאים בפארק הכט אצלנו.

מחר אנחנו הולכים לעשות את הטרק הדו יומי הראשון שלנו, אז צריך ללכת לישון מוקדם, והתחלנו בנסיעה לכיוון התחלת הטרק ב "מאונט אפיירינג".

המרחבים כאן פשוט עצומים ומדהימים. בכל האי הדרומי גרים בסך הכל מליון איש. הנסיעה עד להתחלת המסלול מרוחקת כ 50 ק"מ מהעיר כאשר 30 הק"מ האחרונים הם דרך עפר די טובה אבל בסוף יש לא מעט מעברי מים ואני עם הקראוואן השכור והגדול עובר אותם לאט לאט אבל ללא בעיות מיוחדות.

לאורך כל הדרך, לא רואים כמעט שום סימן של יישוב, למעט בית אחד או שניים בדרך באמצע no where, ובסוף אנחנו מגיעים כבר בחושך למגרש החנייה המלא ברכבים והולכים לישון.

13.1.11

קמים יחסית מוקדם, מכינים את התיקים להליכה. אין לנו בכלל ציוד מתאים ללינה בשטח. אין לנו שקי שינה, ובבקתה המחכה לנו בקצה המסלול יש רק מיטות קומותיים עם מזרונים. זוהי בקתה יחסית מצויידת ומאורגנת ויש שם אפילו אור וגז לבישול אוכל, אבל אנחנו עדיין צריכים לסחוב איתנו לפחות שמיכות, ואוכל, וכלי בישול או לפחות סיר כדי לחמם מים לתה ולפסטה.

הצלחתי לגלגל 2 שמיכות מספיק צפוף כדי להכניס כל אחת לתרמיל גב, וכך עם 2 תרמילים של שמיכות ועוד תרמיל אחד לכל היתר, אנחנו יוצאים לדרך.

המסלול לבקתה הוא 9 ק"מ לאורך הנהר במסלול יחסית מישורי וחשוף, כשמשני הצדדים מתרוממים הרים גבוהים שבפסגותיהם בוהקים הקרחונים.

בדרך חייבים לעבור מספר נחלים שאת רובם אנחנו מצליחים לעבור מבלי להרטיב את הנעליים, אבל לקראת הסוף הילדים לא מתאפקים ונכנסים למים עם הנעליים – אני מתרגז – ובסוף גם אני נופל באחד מנסיונות המעבר שלי למים וגם הנעליים שלי נרטבות. לא נורא, נייבש בבקתה.

מכל צד יורד מפל, כל אחד גדול ומרשים יותר מקודמו, והמראות פשוט יפים ומרהיבים והעצמה של הטבע מסביב מורגשת בכל צעד. אין שום סימן של ציביליזציה 360 מעלות מסביב עד האופק למעט מספר כבשים שרועות בשטח ומשאירות עקבות רחניים בשטח.

לקח לנו להגיע לביקתה 5.5 שעות כאשר הזמן המומלץ על פי השלטים היה 2.5 שעות. לא רע בהתחשב בעובדה שעפרי סחבה תרמיל לאורך כל הדרך, ויואב הלך את הכל, לא התלונן, ורק דרש הפסקות רבות בדרך.

הבקתה בסוף המסלול הייתה באמת פרס נאה, והילדים שמחו לפגוש שם חברה ישראלים צעירים שמייד התחברו וניהלו שיחות אל תוך הלילה.

גם הנוף מהבקתה יפהפה ורואים את הפסגות המושלגות והקרחונים בגבהים, שלשם מועדים פני מרבית השוכנים בבקתה.

14.1.11

הדרך חזרה מסתבר, קלה יותר, ואנחנו עושים אותה רק ב 4 שעות. מזל כי כבר לא נשאר לנו אוכל.

הילדים וגם רחלי, כרגיל, לא מוותרים ונכנסים למים הקפואים לטבילה קלה בנהר, כשאני כרגיל נשאר בחוץ, נח וצופה בהנאה וכמובן גם מצלם.

הנופים כמו שבודאי רואים גם בתמונות, הם כמו מגלויות.

איזה כיף להגיע לקרוואן – הביתה – ולעשות מקלחת חמה, להחליף בגדים ורחלי האלופה מצליחה להכין כרגיל ארוחת גורמה.

הילדים בינתיים מחפשים את הרכב של זוג הישראלים הצעיר והנחמד שפגשנו בבקתה – אורי וטל – שהמשיכו מהבקתה לטרק נוסף בן 5 שעות שעולה להרים המושלגים, ורק אחרי זה חוזרים את כל הדרך חזרה למגרש החניה. יש להם טיוטה סטיישן בורדו, ויש כמה רכבים דומים כאלה במגרש, אבל הילדים מהמרים על אחת, והילדים משאירים להם פתק עם מספר הטלפון המקומי שלנו לאפשרות של מפגש עתידי בהמשך הדרך. (מאוחר יותר התברר שהילדים צדקו כי קיבלנו מהם SMS לאישור).

בינתיים נהיה כבר מאוחר, והחלטנו להישאר עוד לילה אחד במגרש החניה.

15.1.11

חזרה לעיר וואנקה, שהיא אחת הערים הידידותיות למבקרים ומספקת נקודת ריקון ביוב ומילוי מי שתייה טובים חינם, ואנחנו כמובן ממלאים את מלאי המים ברכב להמשך הדרך וממשיכים ישר ובלי עיכובים מיותרים לכיוון העיר "קווינסטאון".

קווינסטאון היא העיר הגדולה והמרכזית באזור והיא מרכסז האטרקציות והאתגרים של ניו זילנד.

כל המצאה ואטרקציה אפשרית מפמפמת אדרנלין אפשר לעשות כאן, ואנחנו סורקים את הברושורים השונים ועלוני המידע כדי לבחור את מה שמתאים לילדים ו/או לרחלי ולי בהתחשב במגבלות הגיל...

לעצמי אני מתלהב מפעילות שנקראת כאן "river sirfing" שזה גלישה בנהר עם גלשן בוגי קצר כשאתה כמובן לבוש בחליפת צלילה שני חלקים, כסדה וסנפירים. בחור ישראלי שפגשנו כאן לפני כמה ימים סיפר לנו על זה ומאד התלהב והצליח להלהיב אותי אבל אני קצת פוחד שזה קצת יותר מידי אפילו בשבילי. נראה.

קצת לפני קוויןסטאון אנחנו מאמצים את ההנחיות של רוני, ונכנסים לכיוון אגם "הייס" וחונים בפארק ציבורי גדול הצמוד לאגם וחונים שם מול רפסודה שעוגנת קרוב לחוף, והילדים כמובן מיד קופצים למים. בררררררר.

המפגשים שטיולים שכאלה מזמנים, לעתים מוזרים ומשונים, וכך ניגש אלינו פתאם דם מבוגר שהתנתק מקבוצה גדולה של מלוכסנים והתחיל לדבר איתנו, כשהוא מפציר בנו לקבל ממנו דיסק עם תמונות שהוא מתברר צילם באזור. התברר שהוא קוראני במוצאו שגר בעיר, והתחביב שלו הוא צילום. כמובן שהיינו אדיבים ונימוסיים מאד, וקיבלנו בתודה רבה ובקידה המקובלת, את הדיסק.

ממשפחה אחרת של מקומיים שהגיעה להעביר כאן את היום בטיול אפניים, סיפרה לנו ממש קרוב לכאן מתקיים היום יריד – שמתקיים רק פעם בשנה, ושיש שם המון דברים לילדים, אז מובן שנסענו לשם.

המון דוכנים, ומתקנים שונים, רכבים עתיקים – כמו מכבש / טרקטור שפועל על פחם וקיטור, תצוגות שונות וגם תחרות שריתקה אותנו של גיזום כבש עם מזמרה המופעלת ידנית כשהצוות המתחרה מונה 2 אנשים. אחד מסובב את המנואלה, והשני גוזם את הכבשה. הזמן הטוב ביותר עמד על 57 שניות!.

בצד השני, הייתה תחרות קפיצות של סוסים, שעניינה יותר אותי ואת רחלי – ענת הייתה נהנית כאן מאד.

הספקנו גם להגיע לעיר ולהסתובב קצת ברחובות.

זו הפעם הראשונה שהגענו לעיר שלא נסגרת ב 1700.

זו עיר תיירות מובהקת והחנויות פתוחות עד מאוחר, ומלא אנשים ברחוב, ויש כאן המון ישראלים שנחים כאן בין הטרקים, ואפשר להבין גם למה. פשוט יפה כאן בטרוף, לשפת האגם הגדול כשמסביב הרים גבוהים. אני חושב איך זה נראה בחורף כשהכל כאן מושלג.

הלכנו לפי ההמלצות של רוני ישירות לגלידת "פטגוניה" שהיא באמת טעימה מאד, ושם בין הישראלים פגשנו שוב את גל והדר, זוג הישראלים הראשון שפגשנו בניו זילנד ביער פוקטי לפני כחודש וחצי.

אחד מהישראלים עשה את ה "river sirfing" ודי הוריד אותי מיזה, ואמר שזה לא משהו. נראה לי שאני מוותר. יש כאן נטייה באמצעות הפרסומות והאווירה הכללית של האטרקציות, להעצים את החוויה מעבר למה שהיא באמת. חווינו את זה כבר על עצמנו ב"ג'ט בואוט" שהייתה חוויה נחמדה אבל לא ממש וואוו.

9.1.11 מקרחון פראנץ יוזף לוואנקה

9.1.11 הקרחון של FOX

לפני שעזבנו את פראנץ ג'וזף היפה, חזרנו שוב לביקור נוסף במרכז ה קוויוי וכך ניצלתי את חיבור האינטרנט שמקבלים שם חינם (אם קונים משקה חם).

במרכז הזה יש גם הדמיות של הקרחון עם מידע רב על אופן היווצרותו, ומשחקים נחמדים לילדים.

הבוקר, אנחנו יוצאים לטיול המאורגן לקרחון של FOX. נותנים לנו נעליי עור מיוחדות (כבדות פחד) + גרביים (מכובסות), וגם מתקני מתכת שמרכיבים על הנעליים עם קוצים, כדי לא להחליק על הקרחון.

זו הדרך היחידה (החוקית) לעלות וללכת על הקרחון עצמו, וכל הטיולים הרגילים הלא מודרכים, מגיעים רק עד 80 מטר מהקרחון ולא ממש מביאים עד לקרח.

מסתבר שכל מגרש החניה הגדול שממנו יוצאים לטיולים הרגליים לקרחון, נמצא בעצם על קרחון שעוביו מספר עשרות מטרים, כשמעליו שכבת סלעים ועפר שעוזרת לו להישאר קפוא, וכל כמה חודשים צריך לישר את הקרקע כי הקרח נמס ומגרש החנייה משנה את צורתו בהתאם.

ההליכה עד לקרחון לא קשה ודי מישורית, אבל הקרחון עצמו נראה מרשים מאד מקרוב, ובמיוחד הרי הקרח העצומים עם הנקיקים ומפלי המים והבורות שמסביב.

הבנות הלכו נהדר, ולא קיטרו גם בטיפוסים התלולים המעטים שהיו בדרך.

כשהגענו חזרה לנקודת היציאה, היה ממש כיף להחזיר את נעלי העור הכבדות ולחזור לשלנו...

אמרו לנו שכאן, יש כ 300 ימים של גשם, אז אנחנו ממש ברי מזל עם מזג האוויר, ולכן גם לא פספסנו את הביקור באגם "מאט'סון" הקרוב לFOX, שממנו יש תצפית מרהיבה להר קוק המושלג וסביבותיו, אבל לא הצלחנו לצלם ממש את תמונת ה"מראה" הקלאסית בגלל הרוח שגרמה לאגם לא להיות חלק לגמרי.

משם המשכנו דרומה לכיוון החוף. אומרים שאפשר לראות לפעמים לוויתנים ודולפינים בים בתצפית טובה מהחוף, אבל לא ראינו, וזבובי החול המטרידים התחילו לעצבן, אז אחרי כמה ניסויים נוספים עם המצלמה לתפוס את השקיעה המושלמת, המשכנו דרומה לכיוון העיירה "האסט" ומצאנו כרגיל פינה בדרך לשינה.

10.1.11 מהאאסט לוואנקה

האאסט היא עיירה רדומה ומנומנמת כרגיל כמו הרבה עיירות דומות בחוף המערבי, וחוץ מלנסות שוב לביבת ווייטבייט שהייתה מולחת הפעם יותר, לא התעכבנו והמשכנו לכיוון וואנקה. אפילו הפינגווינים שנמצאים כאן בחוף לפעמים, כבר חזרו לים...

בדרך לוואנקה עוברים דרך "מעבר האאסט" שעובר את רכס ההרים מצפון לדרום במעבר הנמוך ביותר, ובדרך יש המון מקומות לעצור, ובמרחק מאות מטרים ספורים מהכביש הראשי, יש מפלים יפים, אך מלאים בתיירים בכמויות שמגיעים עם אוטובוסים וקצת מעיבים על ההנאה.

באחד הטיולים, ליואב כבר נמאס והוא לא היה מוכן ללכת ועשה המון בעיות, ואמר שהוא עייף אז בסוף חזרתי איתו לרכב, והוא הלך לישון, רק כדי לקום אחרי 5 דקות, ואז רחלי הלכה איתו למסלול והוא מאד נהנה והבין מה הוא מפסיד כשהוא לא רוצה ללכת איתנו. אני מקווה שזו תהיה נקודת מפנה בהתייחסות שלו לטיולים הרגליים.

ככלל, הילדים (וגם רחלי) לא מפספסים כל הזדמנות לרחוץ בנחלים למרות הקור העז – מדובר במי קרחונים. אני עדיין לא התרגלתי.

באחד המפלים, היה מקבץ גדול של מגדלים קטנים עשויים מאבנים, שכנראה אחד התחיל, והרבה אחריו עשו כמוהו, ועכשיו הכל מלא בהמון מגדלים קטנים. גם אנחנו השארנו את חותמנו שם.

יואב עדיין לא נרגע מהצגת ה"מאורים" ומידי פעם, מפגין את כשרון המשחק שלו, ומפיג קצת את השעמום של הנסיעה בהצגת "HAKA" בליווי הקולות והצעקות וגם בתחפושת אם אפשר.

4.1.11 מווסטפורט עד לקרחון דל פרנץ יוזף

4.1.11 גריי מאוט'

לאחר לילה ויום רגוע ב10 TOP, בעיר "גריי מאוט'" (פה אפור) – שהתבררה כמו הרבה מאד ערים קטנות בחוף המערבי כעיר משעממת ביותר שנסגרת פחות או יותר בשעה 17:00, המשכנו להדרים לאורך החוף עד ל"הרי הפנקייק"

מזג האוויר לא האיר לנו פנים, ובמשך כמה ימים, מלווה אותנו מזג אוויר חורפי למדי, ולמרות שלא היה קר, היה מעונן ערפילי וירד כל הזמן גשם.

לבשנו את מעילי הגשם ויצאנו למסלול המסודר והמבוטן שממנו ניתן לצפות בתופעת הטבע הזו. ההרים והסלעים כאן בנויים שכבות שכבות ומכאן השם שניתן להם "פאנקייק" למרות שהדמיון רחוק מאד. בכל זאת, הגענו ממש בזמן – שעת שיא הגאות – והים היה סוער, וכך ראינו את השפריצים של המים שפורצים מהחורים שבסלע במזרקות מים מרהיבות. אני בטוח שביום יפה זה נראה הרבה יותר יפה.

החוף לעומת זאת  - החוף של ים טזמן – מלא באוצרות, אבנים יפות ועצים שנסחפו לחוף. ממש גן משחקים טבעי והילדים משתעשעים כאן שעות ומחפשים את אבן ה JADE היקרה, ללא הצלחה מרובה.

האזור הזה של ניו זילנד הוא המרכז של אבני ה JADE / ירקן / פונאמו ואולי יש עוד כמה שמות אחרים שיש לאבן הזו. באמת אבן יפה אבל לא צריך להגזים, והמחירים בשמיים לפי גודל האבן וסיבוך החריטה.

בגלל שזכויות האיסוף של האבנים האלה מהנהרף ניתנו רק ל"מאורים" המקוריים שחיו כאן, כאשר הזכות עוברת מדור לדור בלבד, המחיר של האבן עולה והיא הופכת נדירה יותר ויותר. רב האבנים המעובדות כאן, מגיעות ממקומות אחרים בעולם כמו סין למשל – איך לא – ובכלל לא אבנים ניו זילנדיות מקוריות.

5.1.11 שאנטיטאון

ה"עיר" שאנטי טאון היא שחזור של עיירת כורי זהב, עם מבנים עתיקים על כל המצוי בהם, רכבת קיטור ישנה שפועלת באמת על קיטור, ואתר כריית זהב, וחוטבי עצים שבו אפילו מבטיחים לך למצוא זהב.

הילדים מאד נהנו ואחרי עבודה לא קשה במיוחד של כמה דקות (שלי בעיקר) כל אחד מהם יצא עם שפורפרת קטנה מלאה במים עם כמה חלקיקי זהב קטנים.

יואב מאד אהב את האתר שבו משחזרים את כל העבודה עם בולי העץ הענקיים, את המנסרה עם המסורים הגדולים שממש מסתובבים על ריק, עם רעש רקע מתאים וסרט שמאחור שמסביר ומראה את כל התהליך.

אתר מצויין להעביר יום של גשם!, וחבל שלא נשאר מספיק זמן כדי לחקור את כל המבנים.

בערב, הגענו לעיר "הוקיטיקה", אכלנו סוף סוף פיצה מעולה, ובלילה הלכנו לראות את התולעים הזוהרות חינם!, תארו לעצמכם – באי הצפוני משלמים על תענוג כזה מאות דולרים!. מטבע הדברים לא ניתן לצלם אותן.

6.1.11 הוקיטיקה

זוהי עיר אבני ה JADE עדיין גשם, הסתובבנו כל היום בין החנויות ומפעלי ייצור האבנים השונים. עפרי רצתה ללכת לסדנה להכנת JADE מקורי אבל מסתבר שמדובר בעבודה קשה של יום שלם עם מכשירים כמו של רופא שיניים, רק שמסתובבים פי שניים או יותר מהר, לכן גם הרבה יותר מסוכנים והגיל המינימאלי הוא 13.

נוכח הגשם שלא מפסיק לרדת, אנחנו מנצלים את הבריכה העירונית המחוממת של העיר הקטנה ומקנחים ב"פיש וצ'יפס" המקומי והמגעיל. (סליחה אבל למרות כמות האנשים הגדולה של המקומיים שהמתינו בתור לקבל את מנת האוכל המטוגן הזה – לא נפלנו מהכיסא. האוכל די מגעיל ולכולו את אותו הטעם, גם ללביבת ה"וויטביית" שנחשב למעדן המקומי).

ללינת לילה, בחרנו אתר קטן ליד הכביש הראשי למרגלות הנהר שזרם בעצבנות רבה – כנראה עקב הגשם הרב שירד – וניתן לראות את עוצמת הזרימה בגל שנוצר לפני העמוד של הגשר ההרוס.

7.1.11 הקרחון של פרנץ ג'וזף

בבוקר, הזרימה בנהר כבר הייתה חלשה הרבה יותר, ואז הסתבר לנו שזהו אתר נחיתה של מסוקים שלוקחים אנשים להרים, בדרך כלל למטרות ציד., אבל היה שם גם מסלול קטן ביער שעבר דרך ביקתות כורי זהב ישנות.

בדיוק נחת שם בחור אחד שנאלץ לבלות 2 לילות על ההרים בלי אוכל, כי מזג האוויר ההפכפך, לא אפשר נחיתה של מסוקים שם.

הקרחון מדהים ביופיו, ואני משאיר את התמונות לעשות את שלהם. הילדים דרך אגב, הלכו נהדר.

התברר שלא ניתן לעלות על הקרח ללא מדריך, וגל התאכזבה מאד כשהתברר שהגיל שממנו אפשר לעשות את הטיול המודרך על הקרח הוא 8.

במקום זה, החלטנו להזמין את טיסת ההליקופטר עם נחיתה על השלג למחרת. מדובר בטיסה של 20 דקות בסך הכל כולל נחיתה של 8 דקות על הקרח.

הזרימה בנהר שנוצר מהפשרת הקרחון, ויוצא מתוך המערה שבתחתיתו היא מדהימה, והכתמים השחורים במים הם גושי קרח גדולים שהתפרקו ונפלו למים ויורדים בשצף קצף עם המים.

זהו קרח שנוצר משלג שירד למעלה לפני הרבה מאד שנים...

8.1.11 הקרחון של פרנץ ג'וזף

הטיסה התבררה כאטרקציה המנצחת של הטיול עד כה. למרות שזו לא הפעם הראשונה שלי במסוק, הטיסה מעל הקרחון הייתה מדהימה ביופיה, וצילמתי כמעט את כל הדרך לשם ובחזרה גם בוידאו – חכו ותראו.

בדרך לשם אפשר היה לראות תופעות טבע כמו הרי הקרח והבקיעים שנוצרים בגלל תזוזת הקרחון, כשבאמצע הקרח נפער בור ובו זורם נהר שוצף וגועש ממש באמצע הקרחון – מהמם.

כאמור, כל הסיפור 20 דקות כולל 8 דקות על הקרח – שווה כל לירה!.

בעיר, נכנסנו גם למרכז האקולוגי לחיות בר שבו רואים 4 אפרוחי קיווי די גדולים – זו האפשרות היחידה כמעט לראות את החיה המוזרה והמיוחדת הזו.

מכאן אנחנו ממשיכים לקרחון "פוקס" ששם אפשר לעשות טילוים מודרכים על הקרח מגיל 7 – ולשמחת גל, הזמנתי טיול למחר ב 8:30 בבוקר

31/12/10 מפארק "אייבל טזמן" לווסטפורט

31.12.10 TAKAKA

בצער די רב, עזבנו את אזור ה"אייבל טזמן" היפה, והחלטנו לבסוף להוסיף ולהצפין לכיוון העיר "טקאקא" ורק אחרי זה, להדרים לכיוון אגמי נלסון, לא לפני שניסינו את ה "פיש ו צ'יפס" המקומי, שהיה טעים מאד. גל ויואב אכלו רק את הצ'יפס.

כדי להגיע לטקאקא צריך לעבור את רכס ההרים והכביש ממש משופע ומפותל, אך הוואן הגרמני החזק שלנו עולה אותו ללא בעיות מיוחדות ומבלי להראות סימנים כלשהם של עייפות או התחממות. (אנחנו רגילים לגאלופר הזקן והעייף...).

הנופים מלמעלה ממש כמו תמונה, והמצלמה ממש לא יכולה להעביר את התפעמות הרוח מהמרחב הירוק וניגודי העמקים וההרים מכוסי היערות שמסביב. (את הילדים זה כבר הפסיק להלהיב מזמן).

אני מנסה להלהיב קצת את יואב – שעושה עניינים בכל פעם שיוצאים לאיזה טיולון קטן בסביבה – מסלעי השיש עם הצורות המיוחדות והמעניינות שנמצאים כאן, בהצלחה קטנה מאד בלבד.

יואב עובר עכשיו משברון קל.

מבחינתו הוא כבר מיצה את הטיול והוא חוזר ואומר שהוא מתגעגע לגן ולחברים, וסבים ולסבתות ורוצה לחזור כבר הביתה, וטיולים ברגל מעוררים בו התנגדות רצינית.

לשמחתנו, הבנות מתגייסות לעזרה וממציאות משחקים שונים ומשונים שכוללים התחפשות ל"שלג" - הכלב שלנו מישראל - שקצת משמחים ומעודדים אותו ו"קונים" לנו עוד זמן מסע.

מהצד השני של הרכס, אפשר לראות את החוף עם האיים של "אייבל טזמן" – איזה יופי!.

הגענו לעיירה "טקאקא" בדיוק כשמרכז המבקרים נסגר, וכבר היה די מאוחר אחר הצהריים, אז המשכנו לחוף "פוהארה" הסמוך, כדי חפש מקום לישון. שם גם אמורה להיות פעילות כלשהי לכבוד השנה החדשה שכוללת זיקוקים.

אתר ה 10 TOP היה מלא עד אפס מקום, ממש אוהל צמוד לאוהל וכל הרכבים חנו בחוץ לאורך הכביש!. זה המקום הראשון שבו אנחנו ממש מרגישים את החופש הניוזילנדי. רוב הנופשים הם "קיווים" (ניו זילנדים) שבאים לתקופות ארוכות לכבוד חופשת הקיץ.

משיחות איתם גילינו שהרבה מהם חוזרים שנה אחר שנה לאותו מקום, ובכלל לא מנסים לחקור מקומות אחרים במדינה המדהימה הזו. לך תבין?.

המשכנו הלאה וגילינו ממש במקרה, חלקת דשא גדולה בצמוד למרינה המקומית, שבו חנו מספר רב של קראוונים, והמקום הסתבר למקום חנייה חינם, אז התמקמנו במקום הפנוי האחרון שנותר, והתחלנו לחקור את המקום. כמעט כל החונים שם היו ניו זילנדים ממקומות שונים בארץ.

במרינה פגשנו אב עם שתי בנותיו הקטנות (מ"המילטון" שבאי הצפוני), שבאו מבית הקיץ הסמוך שלהם לנסות ולדוג כאן – לא בהצלחה מרובה. ניהלתי איתו שיחה ארוכה, לאחר שהוא סיפר לי שהוא חוקר ומפתח מכשירים לבדיקת הבשלות של פירות (משהו כמו מכון וולקני אצלנו).

הוא ממש התפלא על השינוי שבחרתי לעשות בחיי מתחום המחשבים, התוכנה והניהול לתחום המשפטים, והאמת שגם אני חושב לאחרונה לא מעט על העתיד המקצועי שלי והאם זה באמת מה שאני רוצה להמשיך לעשות פול טיים...

הבחור גם סיפר שהוא בקשר מקצועי עם חוקרים מישראל, ושיש חילופי משלחות מקצועיים בין המדינות והוא קיבל את הרושם שאנחנו מדינה עשירה מאד???, השד יודע מהיכן הוא קיבל את הרושם הזה. ביררתי וזה לא נובע מגילויי הגז האחרונים.

כשאחת הבנות הצליחה לבסוף לדוג בחכתה איזה דגיגון, ותקעה בראשו את הסכין כדי להעבירו לגן העדן של הדגים, זה הספיק לגל וליואב לוותר על התכנית של מחר (דיג בחוות הסלמון), ולעומת זאת, אצל עפרי הקרניבלית, זה רק חיזק את התרגשותה לקראת האירוע.

מאז תקרית הדג הזאת, הצטרף יואב לגל וגם הוא מסרב לאכול דגים, בנוסף לשאר המאכלים שהם מסרבים להכניס לצלחתם...

העננים אפשרו לי לנסות את כוחי בצילומי שקיעה במצלמה החדשה.

לא היו זיקוקים!!!.

הזקנים מהקרוואנים האחרים הזמינו אותנו ל"מסיבת" סילבסטר אבל עד חצות כבר היינו במיטות וויתרנו על התענוג לראות כמה ניו זילנדים מבוגרים מנצלים את ההיתר להשתכר.

שנה טובה לכולם!

1.1.11 עדיין בטקאקא

העיר קטנה וחמודה, רחוב ראשי אחד עם חנויות רבות של מזכרות ושל עבודות יד, וכמו בכל יום שבת - כמעט בכל עיר כאן -  יש "יום שוק" שאוסף אליו כמגנט את כל המוזרים של האזור שעושים עוד כמה ג'ובות מהתיירים. (וואפל בלגי עם קצת פירורי סוכר ב 5 דולר)

הביקור בחוות הסלמון התברר כחוויה מרנינה ועפרי ממש התלהבה מהעניין, והמשיכה לזרוק את החכה שוב ושוב, עד שאיזה שכן זרק למים אוכל לדגים שגרם לכמות דגים נכבדה להשתולל בניסיון לתפוס שלל, ואחד מהם פשוט נתפס בקרס.

השתמשתי על פי ההוראות בסכין שהיה מצורף לערכת הדיג שקיבלנו כדי לשחרר את הדג המסכן מייסוריו, ואז, גל ויואב ברחו ולא רצו להמשיך ולראות את המשך ה"הרג", והתמקמו בארגז החול ובנדנדות.

קשה לקרוא לזה באמת "דיג". כמות הדגים בבריכה כה רבה, והם כנראה כה רעבים, שכמעט כל תזוזת חכה גורמת לנגיעה בקרס ולצלילת המצוף. אבל התעקשנו לא להשתמש בשקית האוכל שהשכנים השאירו לנו, ואחרי קצת זמן, הצליחה עפרי לדוג (והפעם על אמת) דג נוסף.

את הדגים מביאים למסעדה הקרובה שם מכינים אותם לפי דרישה – בתשלום סמלי כמובן.

אנחנו ביקשנו וקיבלנו סלמון מעושן "גוטה גוטה". ממש מעדן, שממנו התענגנו (רק רחלי אני ועפרי).

את ארוחת הסלמון אכלנו בתוך הקרוואן כדי לברוח מזבובי החול שהתחילו להפציע ולהציק.

הGPS לקח אותנו ל"מעיינות פופו" בדרך עפר קשה למדי, ונאלצתי לעבור מעבר די קשה תוך גירוד התחתית, אבל ממש לא התחשק לי לנסוע רוורס את כל הדרך חזרה כי לא הייתה ממש שום אפשרות להסתובב. אמנם תנאי ההשכרה של הרכב והביטוח לא כוללים נסיעה בדרכי עפר אבל עד כה, דרכי העפר שהגענו אליהם היו טובים כמעט כמו כביש מהיר ומספר פעמים קיצרו את הנסיעה בקילומטרים רבים.

קצת אחר כך פגשנו אישה – כנראה מהDOC שהייתה ממש המומה מהעובדה שהצלחנו לעבור בדרך העפר הזו עם הקרוואן הגדול שלנו, והפליגה במחמאות לכישורי הנהיגה שלי וכיוונה אותנו למעיינות שהיו ממש  2 מטר משם.

כדי למנוע צרות נוספות כאלה בעתיד, כיווננתי את ה GPS להימנע מדרכי עפר.

מדובר במעיינות שלדברי השלטים הם הצלולים ביותר בעולם!. אני יכול להעיד שהם באמת צלולים מאד.

יש שם אפילו מן פריסקופ ששקוע במים כדי להראות את רמת השקיפות.

בדרך לאגמי נלסון אנחנו לוקחים את כביש השדה הצדדי שעובר לאורך הנהר.

כאן נהר זה נהר, וכל נהר זה כמו 5 ירדנים לפחות. כמויות עצומות של מים שזורמים בעוצמה רבה.

19:00 זה זמן טוב לתפוס איזה גדה, ולהתמקם לשנת לילה. הלילה כאן מגיע מאד מאוחר, ועד 21:00 יש אור כמעט מלא.

סוף סוף מקום שבו אפשר להדליק מדורה, והילדים ורחלי יכולים ליהנות ממשרמלו על האש.

2.1.11 אגמי נלסון

קמנו מוקדם, וכשהילדים עדיין חורפים מאחור, התקדמנו לאגמים, לפני שיתחילו הצעקות והקיטורים "מתי עוצרים / כואבת לי הבטן / אני רעב / הוא מציק לי / ועוד ועוד".

אין הרבה מה להגיד על המקום הזה והתמונות מדברות בעד עצמן.

זה כמו הכנרת שלנו והמון באים לכאן עם סירות לסקי ודיג, אלא שכאן מדובר באגם הקר ביותר במדינה, מה שלא הפריע לילדים ולרחלי לבדוק אם זה נכון.

להולכים ברגל יש מסלולים שעולים לגובה אלפיני בהרים, אך לזה יש להזמין את הבקתה על ההר מראש כי אי אפשר להספיק לעלות ולרדת ביום אחד.

יש לנו כוונה ורצון לעשות טיול אחד כזה עם הילדים עם שינה בביקתה בדרך, אבל אנחנו צריכים מקום שאפשר בו להשכיר גם שמיכות ללילה כי אין לנו ציוד ושקי שינה. אולי נמצא כזה יותר דרומה.

בטיול היומי, הבנות כרגיל שועטות קדימה, ויואב ממשיך לקטר.

היום הוא החליט שהוא קיבל "אלרגיה לטיולים". אנחנו מבטיחים לו שמתי שהוא יתעייף, אני או רחלי ניקח אותו על הידיים, וזה די עובד. בסוף הוא כמעט לא ניצל את ההבטחה ומודה שהיה כיף.

אתרי הקאמפינג כאן הם רק של ה DOC וכולם מלאים עד אפס מקום, וגם זבובי החול כאן לא נחים רגע, אז אנחנו מחליטים להמשיך מערבה לכיוון החוף המערבי.

3.1.11 מארציסון

העיירה הזו שוכנת לצידי נהר ה"בולר" העצבני, שבו מרוכזים פעילויות מים רבות.

גילינו מקום שבו יש את הגשר התלוי הארוך ביותר במדינה (אולי בעולם?), וגם פעילויות מים רבות כמו שיט קיאקים, רפטינג, ועוד.

אנחנו בוחרים באטרקציה חדשה שנקראת "שיט בסירת ג'ט".

סירה קטנה עם מנוע ג'ט כמו של ג'טסקי, בעצמה של 380 כ"ס, והדבר הזה טס בנהר צמוד לסלעים ומעל המערבולות והאשדים, כשהנהג מסובב את הסירה ימינה ושמאלה כדי להגביר את השפריצים – הכל לחדוות הילדים, ולחרדת רחלי.

זה בעצם חלק בלתי נפרד מהטיול בניוזילנד, וכמות האטרקציות כאן היא פשוט אין סופית, אבל העלויות משמעותיות, ובדרך כלל, אין מבצע למשפחות...

אבל מה לא עושים למען שמחת הקטנים.

לנסיעה בסירה הצטרפה משפחה של ישראלים שעברו לפני 14 שנים לאוסטרליה, פתחו שם (במלבורן) עסק לטכנאות שיניים והספיקו בינתיים לקנות שם חלקת אדמה גדולה לבנות שני בתים ולהביא לשם את ההורים וגם את הסבתא. יש להם 3 ילדים אוסטרלים לחלוטין.

הם ממש מרוצים שם ומספרים שמאז שעברו השתנו חייהם, החיים יותר רגועים, יש יותר זמן לעשות דברים, להיות עם המשפחה, תחביבים וכו', וטוענים שבשנים האחרונות יש הגירה ממש גדולה מישראל.

רחלי ואני משחקים קצת ברעיון הזה, ומנסים לדמיין איך הסבים והסבתות עוברים איתנו למקום חדש – כנראה שלא בגלגול הזה – או אולי איזה רלוקיישן לכמה שנים. בתור משחק בנדמה לי זה נחמד.

כל טיול במדינה אחרת ושיחות עם אנשים במהלך הטיול, הן ישראלים מטיילים או מהגרים והן מקומיים, מעורר בך מחשבות על המדינה המטורפת שבה אנחנו חיים – ישראל. כמה קשים שם החיים, וכמה מעט זמן נשאר להינות מהחיים מול הזמן שנדרש להשקיע בעבודה כדי להתקיים בכבוד.

אנחנו מתנחמים בעובדה שבינתיים, במקרה שלנו, זה שונה, למרות שהיקף ההוצאות שלנו ורמת החיים שאנחנו מבקשים להמשיך ולשמור, מעורר שוב את המחשבות על העבודה שלי ועל ההמשך, ועל שינוי אפשרי.

חזרה לטיול – בטרק הקצר, ציפור קטנה מתקרבת לעפרי עד למרחק נגיעה ממש. סוף סוף נפגשים גם קצת בחיות אמיתיות וחופשיות מסביב.

בדרך החוצה, יש אפשרות לחצות את הנהר – במקום על גשר החבלים המפחיד – בנסיעה זוגית במין אומגה ארוכה, והילדים לא מחמיצים את ההזדמנות הזו. גם יואב רוצה, וכך גל מרויחה עוד נסיעה.

ממשיכים בצמוד לנהר, עוד מים ועוד מים, עד ל "ווסטפורט" שנמצאת על החוף המערבי של האי הדרומי.

יש כאן מושבת כלבי ים והטיול לשם ממש קצר ונחמד, וכרגיל פוגשים אנשים בדרך – הפעם זוג גרמנים (יש המון מטיילים גרמנים), שהיו מוקסמים מה"תרנגולת המאורית" שהייתה סקרנית לחטט לנו בתיק.

העוף הזה חי רק כאן, בחוף המערבי של האי הדרומי. היא לא יודעת לעוף ונראית כמו שילוב של קיווי ותרנגולת ובשפה המקומית היא נקראת WEKA

העוף הזה מאד פחדן אבל גם מאד סקרן, וכל זמן שהילדים ישבו בשקט ולא זזו, הוא לא חשש והתקרב וחיפש גם בתיק.

הגרמנים היו חביבים ובמיוחד האישה שלא הסתירה את מבוכתה כשגילתה שאנחנו מישראל, והדגישה את העובדה שההורים שלה בעצם היו בפולניה בזמן המלחמה וחזרו לגרמניה רק אחריה, והיה משהו מאד בולט בהתנהגותה שהביע השתתפות בצער או משהו דומה שקשור לשואה.

לא הרגשתי את זה כמעט אצל גרמנים אחרים שפגשנו קודם.

כלבי הים פשוט השתזפו על הסלעים, כשהגורים הקטנים מתרוצצים מסביב ומייללים – זו עונת ההמלטות.

הם לא כל כך קרובים, והצילומים האלה היו עם זום מירבי ולילדים הייתה הזדמנות טובה לנסות את המשקפת שקיבלנו מעופר.

המשכנו בדרך דרומה לאורך החוף, וחיפשנו מקום לשינה. אנחנו מצליחים בחוף הדרומי הרבה יותר להסתדר די טוב עם הקרוואן מבלי להיכנס לפארקים מסודרים ומוצאים מקומות רבים למלא מים ולרוקן את הביוב, ורק הצורך בכביסות, והטרמפולינות לילדים מכניס אותנו בערך כל לילה חמישי, ל10 TOP ואז גם יש אינטרנט, ואני מעדכן את הבלוג ומעלה את התמונות לאינטרנט.

בכניסה לעיירה קטנה בשם "צ'רלסטון" כבר נהיה די חשוך, אז נסענו בדרך עפר קטנה לאורך הנהר לכיוון החוף, עד שמצאנו חנייה קטנה שבה כבר חנו 2 וואנים קטנים, שהסכימו להצטופף ולקבל אותנו לשורותיהם ללילה.

זוג אחד היה כמובן ישראלים צעירים שמטיילים כאן (הגר ונדב), והשני זוג עם ילד בן 8 מדרום אפריקה שגרים בניוזילנד בקרייסצרצ' ובאו סתם לטייל. העברנו ערב נחמד אצלנו בסלון, עם יין נתזים ובירות.