11.1.11 וואנקה
הדרך לוואנקה רצופה הרים, אגמים נהרות ומפלים ופשוט מתחיל לשעמם כבר כמה שכאן יפה!.
אחרי ימים ארוכים בלינה בצידי הדרכים לחופי הים ולצידי נהרות, אנחנו נכנסים לפארק 10 TOP המקומי והילדים מיד מתבייתים על מגרש המשחקים ועל הבריכה עם מגלשות המים.
רחלי ואני מתפנים לכביסות ולסידור הקרוואן וארגון האוכל.
וכך, כולם נחים.
12.1.11
יום בפארק אפשר לישון עד מאוחר מאד ועד שעות הצהריים המאוחרות, ניצלו הילדים את הפארק עד תום, כולל הבריכה, מגלשות המים ומגרש המשחקים.
רק אחרי הצהרים, הגענו ל"פאזל לנד". שהו מתחם עם מבוך גדול דו מימדי (2 קומות) והילדים הצליחו לפתור אותו אחרי כשעה.
אחרי זה, העברנו עוד כשעה בחדרי ה"פנטזיות" והילדים במיוחד התפעלו ונהנו מההולוגרמות המיוחדות ומהחדר המשופע זהו חדר שרצפתו משופעת והכל בנוי שם בשיפוע המתאים לרצפה, וכך נראה כאילו המים זורמים בעליה ועוד כל מיני תופעות מוזרות שכאלה.
כולם ניסו את חדרי השירותים המצחיקים.
העיר קטנה אבל חמודה מאד עם מרכז חנויות וצמודה לאגם יפה עם מסלולי הליכה לאורכו, אבל הילדים מיד התבייתו על מגרש המשחקים, שהיו בו מספר מתקנים שמאד דמו לאלה שנמצאים בפארק הכט אצלנו.
מחר אנחנו הולכים לעשות את הטרק הדו יומי הראשון שלנו, אז צריך ללכת לישון מוקדם, והתחלנו בנסיעה לכיוון התחלת הטרק ב "מאונט אפיירינג".
המרחבים כאן פשוט עצומים ומדהימים. בכל האי הדרומי גרים בסך הכל מליון איש. הנסיעה עד להתחלת המסלול מרוחקת כ 50 ק"מ מהעיר כאשר 30 הק"מ האחרונים הם דרך עפר די טובה אבל בסוף יש לא מעט מעברי מים ואני עם הקראוואן השכור והגדול עובר אותם לאט לאט אבל ללא בעיות מיוחדות.
לאורך כל הדרך, לא רואים כמעט שום סימן של יישוב, למעט בית אחד או שניים בדרך באמצע no where, ובסוף אנחנו מגיעים כבר בחושך למגרש החנייה המלא ברכבים והולכים לישון.
13.1.11
קמים יחסית מוקדם, מכינים את התיקים להליכה. אין לנו בכלל ציוד מתאים ללינה בשטח. אין לנו שקי שינה, ובבקתה המחכה לנו בקצה המסלול יש רק מיטות קומותיים עם מזרונים. זוהי בקתה יחסית מצויידת ומאורגנת ויש שם אפילו אור וגז לבישול אוכל, אבל אנחנו עדיין צריכים לסחוב איתנו לפחות שמיכות, ואוכל, וכלי בישול או לפחות סיר כדי לחמם מים לתה ולפסטה.
הצלחתי לגלגל 2 שמיכות מספיק צפוף כדי להכניס כל אחת לתרמיל גב, וכך עם 2 תרמילים של שמיכות ועוד תרמיל אחד לכל היתר, אנחנו יוצאים לדרך.
המסלול לבקתה הוא 9 ק"מ לאורך הנהר במסלול יחסית מישורי וחשוף, כשמשני הצדדים מתרוממים הרים גבוהים שבפסגותיהם בוהקים הקרחונים.
בדרך חייבים לעבור מספר נחלים שאת רובם אנחנו מצליחים לעבור מבלי להרטיב את הנעליים, אבל לקראת הסוף הילדים לא מתאפקים ונכנסים למים עם הנעליים – אני מתרגז – ובסוף גם אני נופל באחד מנסיונות המעבר שלי למים וגם הנעליים שלי נרטבות. לא נורא, נייבש בבקתה.
מכל צד יורד מפל, כל אחד גדול ומרשים יותר מקודמו, והמראות פשוט יפים ומרהיבים והעצמה של הטבע מסביב מורגשת בכל צעד. אין שום סימן של ציביליזציה 360 מעלות מסביב עד האופק למעט מספר כבשים שרועות בשטח ומשאירות עקבות רחניים בשטח.
לקח לנו להגיע לביקתה 5.5 שעות כאשר הזמן המומלץ על פי השלטים היה 2.5 שעות. לא רע בהתחשב בעובדה שעפרי סחבה תרמיל לאורך כל הדרך, ויואב הלך את הכל, לא התלונן, ורק דרש הפסקות רבות בדרך.
הבקתה בסוף המסלול הייתה באמת פרס נאה, והילדים שמחו לפגוש שם חברה ישראלים צעירים שמייד התחברו וניהלו שיחות אל תוך הלילה.
גם הנוף מהבקתה יפהפה ורואים את הפסגות המושלגות והקרחונים בגבהים, שלשם מועדים פני מרבית השוכנים בבקתה.
14.1.11
הדרך חזרה מסתבר, קלה יותר, ואנחנו עושים אותה רק ב 4 שעות. מזל כי כבר לא נשאר לנו אוכל.
הילדים וגם רחלי, כרגיל, לא מוותרים ונכנסים למים הקפואים לטבילה קלה בנהר, כשאני כרגיל נשאר בחוץ, נח וצופה בהנאה וכמובן גם מצלם.
הנופים כמו שבודאי רואים גם בתמונות, הם כמו מגלויות.
איזה כיף להגיע לקרוואן – הביתה – ולעשות מקלחת חמה, להחליף בגדים ורחלי האלופה מצליחה להכין כרגיל ארוחת גורמה.
הילדים בינתיים מחפשים את הרכב של זוג הישראלים הצעיר והנחמד שפגשנו בבקתה – אורי וטל – שהמשיכו מהבקתה לטרק נוסף בן 5 שעות שעולה להרים המושלגים, ורק אחרי זה חוזרים את כל הדרך חזרה למגרש החניה. יש להם טיוטה סטיישן בורדו, ויש כמה רכבים דומים כאלה במגרש, אבל הילדים מהמרים על אחת, והילדים משאירים להם פתק עם מספר הטלפון המקומי שלנו לאפשרות של מפגש עתידי בהמשך הדרך. (מאוחר יותר התברר שהילדים צדקו כי קיבלנו מהם SMS לאישור).
בינתיים נהיה כבר מאוחר, והחלטנו להישאר עוד לילה אחד במגרש החניה.
15.1.11
חזרה לעיר וואנקה, שהיא אחת הערים הידידותיות למבקרים ומספקת נקודת ריקון ביוב ומילוי מי שתייה טובים חינם, ואנחנו כמובן ממלאים את מלאי המים ברכב להמשך הדרך וממשיכים ישר ובלי עיכובים מיותרים לכיוון העיר "קווינסטאון".
קווינסטאון היא העיר הגדולה והמרכזית באזור והיא מרכסז האטרקציות והאתגרים של ניו זילנד.
כל המצאה ואטרקציה אפשרית מפמפמת אדרנלין אפשר לעשות כאן, ואנחנו סורקים את הברושורים השונים ועלוני המידע כדי לבחור את מה שמתאים לילדים ו/או לרחלי ולי בהתחשב במגבלות הגיל...
לעצמי אני מתלהב מפעילות שנקראת כאן "river sirfing" שזה גלישה בנהר עם גלשן בוגי קצר כשאתה כמובן לבוש בחליפת צלילה שני חלקים , כסדה וסנפירים. בחור ישראלי שפגשנו כאן לפני כמה ימים סיפר לנו על זה ומאד התלהב והצליח להלהיב אותי אבל אני קצת פוחד שזה קצת יותר מידי אפילו בשבילי. נראה.
קצת לפני קוויןסטאון אנחנו מאמצים את ההנחיות של רוני, ונכנסים לכיוון אגם "הייס" וחונים בפארק ציבורי גדול הצמוד לאגם וחונים שם מול רפסודה שעוגנת קרוב לחוף, והילדים כמובן מיד קופצים למים. בררררררר.
המפגשים שטיולים שכאלה מזמנים, לעתים מוזרים ומשונים, וכך ניגש אלינו פתאם דם מבוגר שהתנתק מקבוצה גדולה של מלוכסנים והתחיל לדבר איתנו, כשהוא מפציר בנו לקבל ממנו דיסק עם תמונות שהוא מתברר צילם באזור. התברר שהוא קוראני במוצאו שגר בעיר, והתחביב שלו הוא צילום. כמובן שהיינו אדיבים ונימוסיים מאד, וקיבלנו בתודה רבה ובקידה המקובלת, את הדיסק.
ממשפחה אחרת של מקומיים שהגיעה להעביר כאן את היום בטיול אפניים, סיפרה לנו ממש קרוב לכאן מתקיים היום יריד – שמתקיים רק פעם בשנה, ושיש שם המון דברים לילדים, אז מובן שנסענו לשם.
המון דוכנים, ומתקנים שונים, רכבים עתיקים – כמו מכבש / טרקטור שפועל על פחם וקיטור, תצוגות שונות וגם תחרות שריתקה אותנו של גיזום כבש עם מזמרה המופעלת ידנית כשהצוות המתחרה מונה 2 אנשים. אחד מסובב את המנואלה, והשני גוזם את הכבשה. הזמן הטוב ביותר עמד על 57 שניות!.
בצד השני, הייתה תחרות קפיצות של סוסים, שעניינה יותר אותי ואת רחלי – ענת הייתה נהנית כאן מאד.
הספקנו גם להגיע לעיר ולהסתובב קצת ברחובות.
זו הפעם הראשונה שהגענו לעיר שלא נסגרת ב 1700.
זו עיר תיירות מובהקת והחנויות פתוחות עד מאוחר, ומלא אנשים ברחוב, ויש כאן המון ישראלים שנחים כאן בין הטרקים, ואפשר להבין גם למה. פשוט יפה כאן בטרוף, לשפת האגם הגדול כשמסביב הרים גבוהים. אני חושב איך זה נראה בחורף כשהכל כאן מושלג.
הלכנו לפי ההמלצות של רוני ישירות לגלידת "פטגוניה" שהיא באמת טעימה מאד, ושם בין הישראלים פגשנו שוב את גל והדר, זוג הישראלים הראשון שפגשנו בניו זילנד ביער פוקטי לפני כחודש וחצי.
אחד מהישראלים עשה את ה "river sirfing" ודי הוריד אותי מיזה, ואמר שזה לא משהו. נראה לי שאני מוותר. יש כאן נטייה באמצעות הפרסומות והאווירה הכללית של האטרקציות, להעצים את החוויה מעבר למה שהיא באמת. חווינו את זה כבר על עצמנו ב"ג'ט בואוט" שהייתה חוויה נחמדה אבל לא ממש וואוו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה