השיט למערת התולעים הזוהרות הוא רק בשעה 16:30 אחר הצהריים, אז הנחנו מבלים את הבוקר ב
10-TOP, וגם הולכים לבקר בשמורת חיות הבר, שם מטפלים בעופות וחיות פצועות. אין הרבה חיות, ורק כמה ציפורים וסוף סוף אנחנו רואים מה זה ה KEA המפורסמת – תוכי גדול – שמטיל את חיתתו על המטיילים בהרים הגבוהים. מסתבר שזה תוכי מאד אינטליגנטי שאוהב מאד ציוד של מטיילים והורס כל דבר שנקלע אל דרכו. בינתיים עדיין לא נפגשנו בו (לשמחתנו/אכזבתנו).
הטיול למערה מתחיל בשיט נחמד באגם לצד השני, את הילדים זה לא כל כך מעניין. אבל במערה הם התעוררו, וזה היה מאד חוויתי ללכת בקבוצה קטנה עם מדריך שמסביר בחושך על תופעת הטבע הזו. פגשנו כאן 2 ישראליות צעירות שהצטרפו אלינו לשיוט, והיו ממש משולהבות מאיזה הורים סבבי אנחנו שלוקחים את הילדים לטיול כזה וכמה שהן מקוות שיהיו גם כאלה כשתהיינה גדולות...
התפתחה שיחה פילוסופית מה, וניסיתי להעביר קצת מניסיוני ומגישתי לחיים, אבל כידוע, לא ניתן ללמוד מניסיון של אחרים.
המערה הזו דומה בעקרון למערה שאליה נכנסנו באי הצפוני לראות תולעים זוהרות, אלא שכאן הכל גדול פי 10. הנחל שזורם בתוך המערה ממש מלא מים ויש מפלים יפים ממש באמצע המערה, וחבל שאסור לצלם כאן. באמצע הדרך צריך לעבור לסירה קטנה ואז שטים בתוך מי הנחל בתוך המערה ורואים את התולעים שזוהרות מתקרת המערה ונראות ממש כמו שמיים מלאי כוכבים. כולם נסים לשמור על השקט ורק רעש מפלי המים במערה נשמע ברקע.
מחר אנחנו יוצאים לטיול ארוך ב "דאובטפול סאונד" שיוצא מעיר אחרת קרוב לכאן, ושם גם ישנים החברה מאוסטרליה (משפ' כהן) שפגשנו בקוויסטאון, אז נסענו אליהם והעברנו ערב נחמד בצימר שהם שכרו שם בחצר של איזה חוואי מקומי, וגם נשארנו בסוף לישון שם.
20.1.11 דאובדפול סאונד
ה"סאונד" הוא בעצם פיורד שנוצר מקרחונים שגלשו לים, ובשלב מסויים נמסו, והים חדר פנימה ליבשה ומילא את העמק במים.
הפיורד הזה הוא רק אחד ממערכת שלמה של פיורדים שנמצאת בחלק הדרום מערבי של האי הדרומי, וכל השטח העצום הזה כמעט לא נגיש בכבישים והדרך היחידה להגיע היא בדרך כלל באמצעות שיוטים.
עד לפני פחות ממאה שנה, הדרך היחידה להגיע לפיורדים האלה היתה מכיוון הים. אבל לפיורד הספיציפי הזה שאנחנו נוסעים אליו ניתן להגיע לאחר שיט של שעה באגם, ואחר כך נסיעה של כשעה באוטובוס.
השיט באגם רגוע, והילדים נשארים למטה בקבינה החמה, כשרחלי ואני עולים ויורדים לרציף העליון כדי להינות מהנוף ולצלם. בדרך אפשר לראות על ההר ממול חלקה של סלע קרח שנוצרה ךאלר רעידת אדמה שערערה את כל האדמה והצמחיה שהייתה עליה ודירדרה את הכל למים – ובצורה של ג'ירפה.
מסתבר שהאזור הזה פעיל מאד מבחינה גיאולוגית ויש כאן מידי שנה כמה אלפי רעידות אדמה שרובן קטנות ולא מורגשות אבל כמה מהן בהחלט משמעותיות, וכל ההרים כאן ממשיכים להתרומם עקב תנועת היבשות זו כנגד זו.
בין האגם והפיורד יש הבדל גובה של כ 200 מטר, שנוצל לתחנת כוח הידרואלקטרית שמטרתה לספק את החשמל למפעל אלומיניום שנמצא קרוב לכאן (כמה מאות קמ') כאשר חומר הגלם לאלומיניות מגיע לכאן מאוסטרליה. ממש פרויקט רב לאומי (את תחנת הכוח בנו אמריקאים). כדי לאפשר את בניית התחנה, הם נאלצו לבנות כביש מהפיורד לאגם, ובו אנחנו נוסעים באוטובוס.
הטיול כולו אורך יום שלם ובמהלכו אנחנו מבקרים גם בתחנת הכוח, כשהטיול כולל נסיעה עם האוטובוס במנהרה שחפורה בסלע בספירלה באורך של כ 2 קמ' שיורדת לתחתית התחנה שם נמצאות הטורבינות בעומק של כ 200 מ' מתחת לנקודה שממנה יורדים המים מהאגם בצינורות 200 מ' בנפילה חופשית לעבר הטורבינות.
במרכז המבקרים שנמצא למטה, רואים רק את הקצה העליון של הטורבינות, וזה באמת לא כל כך מעניין, כי קשה להבין מזה איך זה בעצם עובד, וכלום לא מסתובב. אבל זה בהחלט מבצע הנדסי מרשים למדי. אני מנסה להסביר לילדים מה קורה כאן בעצם, אבל רק גל מגלה קצת עניין.
הדרך לפיורד מהממת, כל כך הרבה מים, מפלים כל כמה מטרים מצידי הדרך, וכל כמה קמ' עוצרים כדי להתבונן בנוף ולצלם. יואב התייאש בשלב די מוקדם, והפסיק לרדת מהאוטובוס. רחלי ואני ממשיכים להתפעל, הבנות לא כל כך.
בפיורד אנחנו עולים על ספינת קטמאראן גדולה ומהירה. הפיורד ממש מרהיב. כל תמונה כמו גלויה. מזג האוויר ממש מאיר לנו פנים. מדובר באזור שבו כל 2 מתוך 3 ימים הם ימי גשם. אמנם לא ממש שמש, אבל לפחות אין גשם.
רחלי ואני מבלים רב הזמן בחוץ על הסיפון, אבל לילדים די נשבר כבר מהנוף, והם נשארים בקבינה, ומציירים, ואפילו המפלים המדהימים לא מצליחים לשכנע אותם לצאת. רק כשיש איזו אטרקציה רצינית כמו כלבי ים או דולפינים – אז הם עושים טובה ויוצאים.
התמונות מדברות בעד עצמן.
באיזה שהוא שלב, ליד מפל גדול, רב החובל מכבה את המנועים, ואז שקט............ כולם מכבדים את השקט ושותקים, ושומעים רק את רחש המים. קסום. רק אז מבחינים כמה שהמנועים של הספינה הזו מרעישים.
חזרנו בשעות אחרי הצהריים המאוחרות, וכדי לחסוך זמן בבוקר, נסענו לכיוון המילפורד ללינת לילה באחד מעשרת אתרי ה CAMP של ה DOC שמפוזרים שם לאורך הכביש.
21.1.11 מילפורד סאונד
אם חשבנו בהתחלה ש"מה כבר יכול להיות יותר יפה מהדאוטפול סאונד?" אז מתברר שטעינו ובגדול.
כאן ההרים גבוהים ותלולים יותר, המפלים גדולים ומלאים יותר, והפיורד עצמו צר הרבה יותר, כך שהכל הרבה יותר יפה, מדהים ומפעים. פשוט אין דרך לתאר את זה.
רחלי ואני נשארנו כמעט כל ההפלגה בחוץ, רצים מצד אחד של הספינה לצד השני ומצלמים בלי סוף. בשלושת הימים האחרונים, צילמנו מעל 600 תמונות, וזה לא כולל את סרטוני הוידאו.
הספינה שלנו היום היא גדולה יותר, ובנויה בסגנון עתיק (למרות שהיא בת 10 בסך הכל), ויש בה גם קבינות שינה למטה, לטיולי הלילה. היתרון של הספינה הזו היא שהיא שקטה הרבה יותר – כמעט לא שומעים את המנועים - שטה יותר לאט, ויש גם פחות טלטולים.
בקבינה, יואב מאתר פסנתר, ומאז הוא כמעט ולא נוטש את מקומו שם, להנאת ציבור הנוסעים.
גם בהפלגה הזו פגשנו כלבי ים חמודים שמשתכשכים במים ליד סלעים. מסתבר שגם הם מוטרדים כמונו מזבובי החול המציקים, ולכן הם אוהבים את הסלעים שחשופים לרוח שמבריחה את זבובי החול המטרידים.
רב המטיילים בניו זילנד, באים ל 3 שבועות רק לאי הדרומי, אבל להגיע לכאן בלי לבקר ב"פיורדלנד" נראה לי פספוס אדיר. מבצע ה"טריפל" (שבו הילדים באים חינם) התברר כעסקה משתלמת מאד, במיוחד לאור העובדה שהילדים כמעט ולא יצאו החוצה לסיפון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה