31.12.10 TAKAKA
בצער די רב, עזבנו את אזור ה"אייבל טזמן" היפה, והחלטנו לבסוף להוסיף ולהצפין לכיוון העיר "טקאקא" ורק אחרי זה, להדרים לכיוון אגמי נלסון, לא לפני שניסינו את ה "פיש ו צ'יפס" המקומי, שהיה טעים מאד. גל ויואב אכלו רק את הצ'יפס.
כדי להגיע לטקאקא צריך לעבור את רכס ההרים והכביש ממש משופע ומפותל, אך הוואן הגרמני החזק שלנו עולה אותו ללא בעיות מיוחדות ומבלי להראות סימנים כלשהם של עייפות או התחממות. (אנחנו רגילים לגאלופר הזקן והעייף...).
הנופים מלמעלה ממש כמו תמונה, והמצלמה ממש לא יכולה להעביר את התפעמות הרוח מהמרחב הירוק וניגודי העמקים וההרים מכוסי היערות שמסביב. (את הילדים זה כבר הפסיק להלהיב מזמן).
אני מנסה להלהיב קצת את יואב – שעושה עניינים בכל פעם שיוצאים לאיזה טיולון קטן בסביבה – מסלעי השיש עם הצורות המיוחדות והמעניינות שנמצאים כאן, בהצלחה קטנה מאד בלבד.
יואב עובר עכשיו משברון קל.
מבחינתו הוא כבר מיצה את הטיול והוא חוזר ואומר שהוא מתגעגע לגן ולחברים, וסבים ולסבתות ורוצה לחזור כבר הביתה, וטיולים ברגל מעוררים בו התנגדות רצינית.
לשמחתנו, הבנות מתגייסות לעזרה וממציאות משחקים שונים ומשונים שכוללים התחפשות ל"שלג" - הכלב שלנו מישראל - שקצת משמחים ומעודדים אותו ו"קונים" לנו עוד זמן מסע.
מהצד השני של הרכס, אפשר לראות את החוף עם האיים של "אייבל טזמן" – איזה יופי!.
הגענו לעיירה "טקאקא" בדיוק כשמרכז המבקרים נסגר, וכבר היה די מאוחר אחר הצהריים, אז המשכנו לחוף "פוהארה" הסמוך, כדי חפש מקום לישון. שם גם אמורה להיות פעילות כלשהי לכבוד השנה החדשה שכוללת זיקוקים.
אתר ה 10 TOP היה מלא עד אפס מקום, ממש אוהל צמוד לאוהל וכל הרכבים חנו בחוץ לאורך הכביש!. זה המקום הראשון שבו אנחנו ממש מרגישים את החופש הניוזילנדי. רוב הנופשים הם "קיווים" (ניו זילנדים) שבאים לתקופות ארוכות לכבוד חופשת הקיץ.
משיחות איתם גילינו שהרבה מהם חוזרים שנה אחר שנה לאותו מקום, ובכלל לא מנסים לחקור מקומות אחרים במדינה המדהימה הזו. לך תבין?.
המשכנו הלאה וגילינו ממש במקרה, חלקת דשא גדולה בצמוד למרינה המקומית, שבו חנו מספר רב של קראוונים, והמקום הסתבר למקום חנייה חינם, אז התמקמנו במקום הפנוי האחרון שנותר, והתחלנו לחקור את המקום. כמעט כל החונים שם היו ניו זילנדים ממקומות שונים בארץ.
במרינה פגשנו אב עם שתי בנותיו הקטנות (מ"המילטון" שבאי הצפוני), שבאו מבית הקיץ הסמוך שלהם לנסות ולדוג כאן – לא בהצלחה מרובה. ניהלתי איתו שיחה ארוכה, לאחר שהוא סיפר לי שהוא חוקר ומפתח מכשירים לבדיקת הבשלות של פירות (משהו כמו מכון וולקני אצלנו).
הוא ממש התפלא על השינוי שבחרתי לעשות בחיי מתחום המחשבים, התוכנה והניהול לתחום המשפטים, והאמת שגם אני חושב לאחרונה לא מעט על העתיד המקצועי שלי והאם זה באמת מה שאני רוצה להמשיך לעשות פול טיים...
הבחור גם סיפר שהוא בקשר מקצועי עם חוקרים מישראל, ושיש חילופי משלחות מקצועיים בין המדינות והוא קיבל את הרושם שאנחנו מדינה עשירה מאד???, השד יודע מהיכן הוא קיבל את הרושם הזה. ביררתי וזה לא נובע מגילויי הגז האחרונים.
כשאחת הבנות הצליחה לבסוף לדוג בחכתה איזה דגיגון, ותקעה בראשו את הסכין כדי להעבירו לגן העדן של הדגים, זה הספיק לגל וליואב לוותר על התכנית של מחר (דיג בחוות הסלמון), ולעומת זאת, אצל עפרי הקרניבלית, זה רק חיזק את התרגשותה לקראת האירוע.
מאז תקרית הדג הזאת, הצטרף יואב לגל וגם הוא מסרב לאכול דגים, בנוסף לשאר המאכלים שהם מסרבים להכניס לצלחתם...
העננים אפשרו לי לנסות את כוחי בצילומי שקיעה במצלמה החדשה.
לא היו זיקוקים!!!.
הזקנים מהקרוואנים האחרים הזמינו אותנו ל"מסיבת" סילבסטר אבל עד חצות כבר היינו במיטות וויתרנו על התענוג לראות כמה ניו זילנדים מבוגרים מנצלים את ההיתר להשתכר.
שנה טובה לכולם!
1.1.11 עדיין בטקאקא
העיר קטנה וחמודה, רחוב ראשי אחד עם חנויות רבות של מזכרות ושל עבודות יד, וכמו בכל יום שבת - כמעט בכל עיר כאן - יש "יום שוק" שאוסף אליו כמגנט את כל המוזרים של האזור שעושים עוד כמה ג'ובות מהתיירים. (וואפל בלגי עם קצת פירורי סוכר ב 5 דולר)
הביקור בחוות הסלמון התברר כחוויה מרנינה ועפרי ממש התלהבה מהעניין, והמשיכה לזרוק את החכה שוב ושוב, עד שאיזה שכן זרק למים אוכל לדגים שגרם לכמות דגים נכבדה להשתולל בניסיון לתפוס שלל, ואחד מהם פשוט נתפס בקרס.
השתמשתי על פי ההוראות בסכין שהיה מצורף לערכת הדיג שקיבלנו כדי לשחרר את הדג המסכן מייסוריו, ואז, גל ויואב ברחו ולא רצו להמשיך ולראות את המשך ה"הרג", והתמקמו בארגז החול ובנדנדות.
קשה לקרוא לזה באמת "דיג". כמות הדגים בבריכה כה רבה, והם כנראה כה רעבים, שכמעט כל תזוזת חכה גורמת לנגיעה בקרס ולצלילת המצוף. אבל התעקשנו לא להשתמש בשקית האוכל שהשכנים השאירו לנו, ואחרי קצת זמן, הצליחה עפרי לדוג (והפעם על אמת) דג נוסף.
את הדגים מביאים למסעדה הקרובה שם מכינים אותם לפי דרישה – בתשלום סמלי כמובן.
אנחנו ביקשנו וקיבלנו סלמון מעושן "גוטה גוטה". ממש מעדן, שממנו התענגנו (רק רחלי אני ועפרי). את ארוחת הסלמון אכלנו בתוך הקרוואן כדי לברוח מזבובי החול שהתחילו להפציע ולהציק.
הGPS לקח אותנו ל"מעיינות פופו" בדרך עפר קשה למדי, ונאלצתי לעבור מעבר די קשה תוך גירוד התחתית, אבל ממש לא התחשק לי לנסוע רוורס את כל הדרך חזרה כי לא הייתה ממש שום אפשרות להסתובב. אמנם תנאי ההשכרה של הרכב והביטוח לא כוללים נסיעה בדרכי עפר אבל עד כה, דרכי העפר שהגענו אליהם היו טובים כמעט כמו כביש מהיר ומספר פעמים קיצרו את הנסיעה בקילומטרים רבים.
קצת אחר כך פגשנו אישה – כנראה מהDOC שהייתה ממש המומה מהעובדה שהצלחנו לעבור בדרך העפר הזו עם הקרוואן הגדול שלנו, והפליגה במחמאות לכישורי הנהיגה שלי וכיוונה אותנו למעיינות שהיו ממש 2 מטר משם.
כדי למנוע צרות נוספות כאלה בעתיד, כיווננתי את ה GPS להימנע מדרכי עפר.
מדובר במעיינות שלדברי השלטים הם הצלולים ביותר בעולם!. אני יכול להעיד שהם באמת צלולים מאד.
יש שם אפילו מן פריסקופ ששקוע במים כדי להראות את רמת השקיפות.
בדרך לאגמי נלסון אנחנו לוקחים את כביש השדה הצדדי שעובר לאורך הנהר.
כאן נהר זה נהר, וכל נהר זה כמו 5 ירדנים לפחות. כמויות עצומות של מים שזורמים בעוצמה רבה.
19:00 זה זמן טוב לתפוס איזה גדה, ולהתמקם לשנת לילה. הלילה כאן מגיע מאד מאוחר, ועד 21:00 יש אור כמעט מלא.
סוף סוף מקום שבו אפשר להדליק מדורה, והילדים ורחלי יכולים ליהנות ממשרמלו על האש.
2.1.11 אגמי נלסון
קמנו מוקדם, וכשהילדים עדיין חורפים מאחור, התקדמנו לאגמים, לפני שיתחילו הצעקות והקיטורים "מתי עוצרים / כואבת לי הבטן / אני רעב / הוא מציק לי / ועוד ועוד".
אין הרבה מה להגיד על המקום הזה והתמונות מדברות בעד עצמן.
זה כמו הכנרת שלנו והמון באים לכאן עם סירות לסקי ודיג, אלא שכאן מדובר באגם הקר ביותר במדינה, מה שלא הפריע לילדים ולרחלי לבדוק אם זה נכון.
להולכים ברגל יש מסלולים שעולים לגובה אלפיני בהרים, אך לזה יש להזמין את הבקתה על ההר מראש כי אי אפשר להספיק לעלות ולרדת ביום אחד.
יש לנו כוונה ורצון לעשות טיול אחד כזה עם הילדים עם שינה בביקתה בדרך, אבל אנחנו צריכים מקום שאפשר בו להשכיר גם שמיכות ללילה כי אין לנו ציוד ושקי שינה. אולי נמצא כזה יותר דרומה.
בטיול היומי, הבנות כרגיל שועטות קדימה, ויואב ממשיך לקטר.
היום הוא החליט שהוא קיבל "אלרגיה לטיולים". אנחנו מבטיחים לו שמתי שהוא יתעייף, אני או רחלי ניקח אותו על הידיים, וזה די עובד. בסוף הוא כמעט לא ניצל את ההבטחה ומודה שהיה כיף.
אתרי הקאמפינג כאן הם רק של ה DOC וכולם מלאים עד אפס מקום, וגם זבובי החול כאן לא נחים רגע, אז אנחנו מחליטים להמשיך מערבה לכיוון החוף המערבי.
3.1.11 מארציסון
העיירה הזו שוכנת לצידי נהר ה"בולר" העצבני, שבו מרוכזים פעילויות מים רבות.
גילינו מקום שבו יש את הגשר התלוי הארוך ביותר במדינה (אולי בעולם?), וגם פעילויות מים רבות כמו שיט קיאקים, רפטינג, ועוד.
אנחנו בוחרים באטרקציה חדשה שנקראת "שיט בסירת ג'ט".
סירה קטנה עם מנוע ג'ט כמו של ג'טסקי, בעצמה של 380 כ"ס, והדבר הזה טס בנהר צמוד לסלעים ומעל המערבולות והאשדים, כשהנהג מסובב את הסירה ימינה ושמאלה כדי להגביר את השפריצים – הכל לחדוות הילדים, ולחרדת רחלי.
זה בעצם חלק בלתי נפרד מהטיול בניוזילנד, וכמות האטרקציות כאן היא פשוט אין סופית, אבל העלויות משמעותיות, ובדרך כלל, אין מבצע למשפחות...
אבל מה לא עושים למען שמחת הקטנים.
לנסיעה בסירה הצטרפה משפחה של ישראלים שעברו לפני 14 שנים לאוסטרליה, פתחו שם (במלבורן) עסק לטכנאות שיניים והספיקו בינתיים לקנות שם חלקת אדמה גדולה לבנות שני בתים ולהביא לשם את ההורים וגם את הסבתא. יש להם 3 ילדים אוסטרלים לחלוטין.
הם ממש מרוצים שם ומספרים שמאז שעברו השתנו חייהם, החיים יותר רגועים, יש יותר זמן לעשות דברים, להיות עם המשפחה, תחביבים וכו', וטוענים שבשנים האחרונות יש הגירה ממש גדולה מישראל.
רחלי ואני משחקים קצת ברעיון הזה, ומנסים לדמיין איך הסבים והסבתות עוברים איתנו למקום חדש – כנראה שלא בגלגול הזה – או אולי איזה רלוקיישן לכמה שנים. בתור משחק בנדמה לי זה נחמד.
כל טיול במדינה אחרת ושיחות עם אנשים במהלך הטיול, הן ישראלים מטיילים או מהגרים והן מקומיים, מעורר בך מחשבות על המדינה המטורפת שבה אנחנו חיים – ישראל. כמה קשים שם החיים, וכמה מעט זמן נשאר להינות מהחיים מול הזמן שנדרש להשקיע בעבודה כדי להתקיים בכבוד.
אנחנו מתנחמים בעובדה שבינתיים, במקרה שלנו, זה שונה, למרות שהיקף ההוצאות שלנו ורמת החיים שאנחנו מבקשים להמשיך ולשמור, מעורר שוב את המחשבות על העבודה שלי ועל ההמשך, ועל שינוי אפשרי.
חזרה לטיול – בטרק הקצר, ציפור קטנה מתקרבת לעפרי עד למרחק נגיעה ממש. סוף סוף נפגשים גם קצת בחיות אמיתיות וחופשיות מסביב.
בדרך החוצה, יש אפשרות לחצות את הנהר – במקום על גשר החבלים המפחיד – בנסיעה זוגית במין אומגה ארוכה, והילדים לא מחמיצים את ההזדמנות הזו. גם יואב רוצה, וכך גל מרויחה עוד נסיעה.
ממשיכים בצמוד לנהר, עוד מים ועוד מים, עד ל "ווסטפורט" שנמצאת על החוף המערבי של האי הדרומי.
יש כאן מושבת כלבי ים והטיול לשם ממש קצר ונחמד, וכרגיל פוגשים אנשים בדרך – הפעם זוג גרמנים (יש המון מטיילים גרמנים), שהיו מוקסמים מה"תרנגולת המאורית" שהייתה סקרנית לחטט לנו בתיק.
העוף הזה חי רק כאן, בחוף המערבי של האי הדרומי. היא לא יודעת לעוף ונראית כמו שילוב של קיווי ותרנגולת ובשפה המקומית היא נקראת WEKA
העוף הזה מאד פחדן אבל גם מאד סקרן, וכל זמן שהילדים ישבו בשקט ולא זזו, הוא לא חשש והתקרב וחיפש גם בתיק.
הגרמנים היו חביבים ובמיוחד האישה שלא הסתירה את מבוכתה כשגילתה שאנחנו מישראל, והדגישה את העובדה שההורים שלה בעצם היו בפולניה בזמן המלחמה וחזרו לגרמניה רק אחריה, והיה משהו מאד בולט בהתנהגותה שהביע השתתפות בצער או משהו דומה שקשור לשואה.
לא הרגשתי את זה כמעט אצל גרמנים אחרים שפגשנו קודם.
כלבי הים פשוט השתזפו על הסלעים, כשהגורים הקטנים מתרוצצים מסביב ומייללים – זו עונת ההמלטות.
הם לא כל כך קרובים, והצילומים האלה היו עם זום מירבי ולילדים הייתה הזדמנות טובה לנסות את המשקפת שקיבלנו מעופר.
המשכנו בדרך דרומה לאורך החוף, וחיפשנו מקום לשינה. אנחנו מצליחים בחוף הדרומי הרבה יותר להסתדר די טוב עם הקרוואן מבלי להיכנס לפארקים מסודרים ומוצאים מקומות רבים למלא מים ולרוקן את הביוב, ורק הצורך בכביסות, והטרמפולינות לילדים מכניס אותנו בערך כל לילה חמישי, ל10 TOP ואז גם יש אינטרנט, ואני מעדכן את הבלוג ומעלה את התמונות לאינטרנט. בכניסה לעיירה קטנה בשם "צ'רלסטון" כבר נהיה די חשוך, אז נסענו בדרך עפר קטנה לאורך הנהר לכיוון החוף, עד שמצאנו חנייה קטנה שבה כבר חנו 2 וואנים קטנים, שהסכימו להצטופף ולקבל אותנו לשורותיהם ללילה. זוג אחד היה כמובן ישראלים צעירים שמטיילים כאן (הגר ונדב), והשני זוג עם ילד בן 8 מדרום אפריקה שגרים בניוזילנד בקרייסצרצ' ובאו סתם לטייל. העברנו ערב נחמד אצלנו בסלון, עם יין נתזים ובירות.
