29.1.11
יום שבת, יש באמארו אזור של בניינים עתיקים שבנויים מאבן גיר מיוחדת שנחצבה בקרבת מקום. (רב הבניינים בניו זילנד בנויים מעץ). הבניינים האלה די עתיקים עוד מתחילת המאה ה-20 תקופת הזוהר של העיר כשהיה לה נמל עמוק ותחנת רכבת שם הייתה התחנה האחרונה, אבל כבר הרבה שנים שדנידין לקחה את הבכורה, ורק הבניינים נשארו (והפינגווינים). בשבת עושים כאן מין שוק פישפשים שמוכרים בו כל מיני עתיקות וענתיקות וכל מיני שמונצ'ס ופיצ'יפקס מה שעניין מאד את עפרי וגל בעיקר.
יואב התלהב מהשירותים הציבוריים שם הייתה ניאגרה ישנה מפעם שבה מורידים את המים ע"י משיכה בידית... אני עוד זוכר שלנו הייתה כזו בבית.
חנות האופניים המיוחדת שמייצרת עד היום את האופניים המוזרות עם הגלגל הענק מקדימה והקטנטן מאחורה, שמאד קשה לרכב עליהן, הייתה סגורה, ולמרות הפתק שהיה מודבק על הדלת, היא לא נפתחה גם כאשר הגענו מאוחר יותר, אחרי הביקור הקבוע בפארק הציבורי ובגן המשחקים. מאד הצטערנו כי חשבנו שתהיה לנו הזדמנות לנסות ולרכב על האופניים האלה. לא נורא. אומרים שיש כאן פעם בשנה תחרות נסיעה באופניים האלה ברחובות העיר.
אנחנו פועלים בהתאם להוראות של רוני, ונוסעים לכיוון מאונט קוק. ראינו את ההר המושלג היפה הזה מהכיוון של החוף המערבי כאשר היינו בקרחון פוקס, ועכשיו אנחנו נוסעים אליו מכיוון מזרח.
בדרך למאונט קוק, אנחנו עוצרים במקום שנקרא "סלעי הפיל". זוהי תופעת טבע של סלעי גיר שהיו שקועים בתחתית האוקיאנוס ולפני כ 25 מליון שנה התרוממו לפני השטח והרוח והמים יצרו בהם צורות שונות והם נראים כמו פסלים גדולים של כל מיני חיות. הילדים בילו שם כמה שעות בטיפוסים על הסלעים ובניסיונות לזהות את החיות השונות. יש כאן גם המון מאובנים וניתן בקלות להבחין בהם בתוך הסלעים המתפוררים.
בהמשך הדרך למאונט קוק, אנחנו בוחרים בנתיב "הנופי" לאורך האגמים. זהו מקום הבילוי המועדף של המקומיים ולאורך כל הדרך יש מלא אתרי קאמפ מלאים בקרוואנים וסירות אבל אנחנו ממשיכים הלאה. אנחנו גם מבחינים וצופים במערכת הסכרים ותחנות הכוח ההידרו-אלקטריות הבנויות כאן בין האגמים. ירד כאן המון גשם לאחרונה והאגמים ממש מלאים וכל עודף המים זורם במפלים אדירים רבי עוצמה ומרשימים ביותר.
בסכר השלישי, עודפי המים מוזרמים בתעלה צדדית, והכמויות כה גדולות, עד שבחיבור של התעלה עם האגם שלמטה, נוצר גל עצום של מים שמשפריץ לגובה אדיר – תראו בתמונות, וכשהשמש שוקעת ומאירה ממול, נוצרת קשת יפה ברסיסי המים.
ללינת לילה עצרנו בסמוך לעיירה "אומאראמה" שידועה בזרמי האוויר החם שאידיאליים לדאייה, נו טוב.
תגובות הקהל הצעיר לפני השינה:
עפרי מתגעגעת אבל אומרת שהיא נהנית, ובא לה לעשות בנג'י. הכי כיף זה כל השרשראות והפיצ'פקס שקנו לה כאן. הטיול תורם לה כדי להבין כמה סבא וסבתא משני הצדדים חסרים לה, והעיקר שאין בית ספר. הזמן עובר מהר, וזה כיף להיות בחו"ל. הצפיפות של המשפחה לא מטרידה יותר מידי. עפרי מתגעגעת לפלאפל, לשלג הכלב ולג'ינג'ר החתול, ולכל שאר המשפחה.
גל אומרת "כלום". גם היא מתגעגעת לסבים ולסבתות, אבל די לה שיבואו לביקור והיא נשארת כאן לעוד כמה חודשים. גל אוהבת את הכל. כרגיל, היא דואגת למרבית הבגדים במכונת הכביסה, ונדרשת גם ביקורת קבועה עליה לאחר ביקור בגן שעשועים או בכלל לפני חזרה לקרוואן, כדי לבדוק שלא שככה איזה בגד או כפכפים (כבר איבדנו זוג כפכפים וסווטשרט שלה). "ו....כלום זהו ודי" (גל כתבה)
יואב ישן.
30.1.11 הר קוק
ב"הר קוק" יורד גשם, וההר מכוסה בענן ואי אפשר לצלם, אבל למרות הכל הלכנו למלון המפואר לשתות שוקו חם בבית הקפה עם החלונות הגדולים שממנו נשקף ההר.
הגשם שיורד ללא הפסקה והרוחות העזות מבריחים אותנו ליום מנוחה במרכז המבקרים של ה DOC ובקרוואן באתר הקאמפינג של ה DOC שנמצא בקרבת מקום.
הרוחות כל כך חזקות שהקרוואן מתנדנד כמו שיכור.
זו הזדמנות לילדים להשלים עוד קצת שיעורי בית ולכתוב יומן מסע שקצת נשכח מאז אזור הקרחונים, רחלי שקועה בספר השלישי \מהטרילוגיה של ה"נערה עם קעקוע דרקון" ונענית רק למקרי חירום ואני מנצל את ההפוגה לראות סרטים – מאלה שמשה העלה לי למחשב ובין לבין (כי אי אפשר לקרוא אותה ברצף) נהנה מהספר הנהדר של מוריאל ברברי – "אלגנטיות של קיפוד" (מומלץ).
31.1.11 הר קוק
הלילה הסערה מאתמול התחזקה עם רוחות חזקות וגשם בלתי פוסק ורחלי לא ישנה, אני קצת, ולילדים זה בכלל לא הפריע.
אבל כמו שהסבירו לנו אתמול במרכז המבקרים, עד הצהריים השמיים התבהרו ונעשה יפה, ופתאום ראינו שהר קוק זה בעצם הר אחר שאתמול בכלל לא ראינו בגלל העננים.
הבוקר יפה ואנו יוצאים לטיול של 4 שעות הלוך וחזור אל האגמים שנוצרו ע"י הקרחון – בעמק הוקר. יש במסלול הזה 2 גשרים תלויים גדולים וארוכים, עובדה שעוזרת להעיר את כולם, וגם הקטנים משנסים מתניים ורצים קדימה.
אחרי שעוברים את הגשר השני (כמו שכתוב ב L.P) יש נוף מרהיב של הר קוק, שהוא ההר הגבוה ביותר בניוזילנד, אוסטרליה והאיים – כ 3000 מ'.
אצלי מתחזק פתאום הרצון לצאת לטיול לבקתת מיולר. מדובר במסלול של 5-8 שעות הלוך חזור וברור שהוא לא לילדים. רחלי מפתיעה ואומרת שאם יהיה מחר מזג אוויר יפה, אז היא תישאר עם הילדים ואני יכול ללכת. (איזו התרגשות).
בדרך חזרה מעמק הוקר, אני פוגש קיבוצניק מעין חרוד, ושמטייל כאן עם עוד 4 חברים קיבוצניקים, כולם בני שישים ומעלה, ואנחנו מקשקשים כל הדרך חזרה לחניון. אין ספק, משהו השתנה בתנועה הקיבוצית.
אחרי הצהריים הלכנו שוב למלון כדי להזמין את השוקו החם ולנצל את מזג האוויר הנאה כדי לראות את הר קוק והחלונות של בית הקפה, אבל כבר היה סגור, חבל. נשאר לנו רק להצתלם עם הפסל של מטפס ההרים המפורסם – שאת שמו שכחתי – שכבש את הפסגה.
1.2.11 הר קוק
אני קם מוקדם ויוצא לדרך ב 6.30 בבוקר. אני לבד בשביל, כנראה המשוגע היחיד שמתחיל לטפס על ההר כל כך מוקדם בבוקר. כולם ישנים.
בתחילת העלייה, פוצעת השמש בזריחה יפה מעל ההרים שממזרח, ומתחילה להאיר על הר קוק. מזג האוויר אידיאלי!.
העליה קשה מאד ואני די חושש אבל העלייה מסתברת כקלה יותר מאשר הירידה בסוף.
מדובר בהפרש גבהים של מעל 1000 מטר בין הקמפ שבו חנינו ללילה שגובהו כ 700 מטר, ובין הבקתה שנמצאת על ההר בגובה של 1800 מטר.
בשלטים כתוב שהמסלול אורך 3.5 שעות, כיוון אחד.החלק הראשון של העלייה מסודר חסית עם המון מדרגות מעץ, ואני מטפס כמעט כאיילה. באמצע הדרך, המסלול המסודר נגמר, וכאן יש רק זויתנים שתקועים במרחק ראייה האחד מהשני ומסמנים עם הדרך עם ראש אדום, אבל המסלול בין זויתן לזויתן לא כל כך ברור וצריך למצוא את הדרך הנוחה לטיפוס, לבד.
ככל שאני עולה בגובה, מתגלה לי חלק נוסף מההר, ומהנוף הנהדר של האגמים והקרחון שמתחת להר קוק, ואני מצלם עוד ועוד.
בדרך יורדים ממול החברה שנשארו לישון בבקתה. כמעט כולם ישראלים!. כמעט בסוף העלייה אני פוגש בחור ישראלי צעיר ונחמד שמנסה לצלם את עצמו בשיטת ההשהייה, אז אני מציע לו והוא קופץ על ההצעה ואנחנו מצלמים אחד את השני עם הרקע של ההרים.
מיד ברגע שאני עובר את האוכף, מתחילה רוח פרצים ונהיה קר מאד – מזל שלקחתי איתי סווטשרט ומעיל גשם. עוד קצת ואני בבקתה. הגובה כאן הוא מעל לגובה הקרחונים, ומסביב יש מספר שאריות של שלג.
הגעתי – השעון מראה על 4 שעות. לא רע בשביל גיריאטרי כמוני לא?.
עשיתי חשבון (בנטרול הזמן עד להתחלת העלייה) שזה כמעט כמו לעלות במדרגות במשך 3 שעות רצוף בקצב של 2 קומות לדקה.
חשבתי שבבקתה יהיה חם ונעים, אבל התאכזבתי. כולם כבר עזבו, ואפילו כוס תה לא היה ממי לבקש, ואין שם אח או תנור אחר, אז די קר. נחתי חצי שעה, אכלתי את שאריות האוכל שהיה לי בתיק, יצאתי לדרך חזרה למטה.
אחרי שעה בערך, אני עושה הפסקת מנוחה של 10 דקות, אבל אחרי המנוחה, היה קשה לשרירים להניע, אז אני מחליט להמשיך עד למטה בלי הפסקות כמעט חוץ משלוק מים מידי פעם והיי פה ושם לעולים מולי, שהופך מהר מאד ל"אהלן" אוטומטי נוכח השליטה המוחלטת של הישראלים בהר.
לקראת הסוף, הרגליים כבר "רותחות" ואני מרגיש כל מדרגה ומדרגה, אבל חושש לנוח וממשיך עד הסוף – שעתיים וחצי מאז שיצאתי מהביקתה, ואני ליד הקראוואן מבסוט ומרוצה מעצמי עד הגג.
חוויה נפלאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה