26.1.11 דנדין
יום קראוואן פארק לשמחת הילדים, וב- 10 TOP שלנו יש בריכה מחוממת, שבה אנחנו מתפנקים כמה שעות טובות.
מצד שני, מגרש המשחקים מאכזב. אמנם יש טרמפולינה אבל היא בלי רשת הגנה, זאת אומרת שאי אפשר לעשות גילגולים וסלטות.
אחר הצהריים ביקור במפעל השוקולד המפורסם Cadbury יצרן השוקולד שרחלי מאוהבת בו "Dairy Milk". רב המחלקות לא עובדות וקווי הייצור דוממים, ורב המידע מועבר בסירטוני וידאו. אולי זה בגלל שלקחנו את הסיור האחרון שמתחיל ב 15:30, וכידוע בניוזילנד לא אוהבים לעבוד עד מאוחר.
הילדים לא מתרגשים, וכל זמן שהמדריך מחלק מידי פעם ממתקים, אז הכל בסדר.
ביציאה, אנחנו ממלאים את השקיות במטעמים ובשוקולדים שנראים זולים מתמיד, ובמיוחד כאלה שלא מגיעים לארץ (רק כדי למצוא אותם יותר מאוחר בסופר המקומי, במחיר אפילו זול יותר, הא הא הא...)
לכל המתעניינים, אנחנו חוזרים ב 15 לפברואר וכבר מתחילים להריח את הסוף.
יואב כבר מזמן רוצה לחזור, וגם גל ועופרי מתגעגעות הביתה, אבל באותה נשימה מעדיפות שהסבים והסבתות יבואו לכאן לניוזילנד, ונמשיך לטייל עוד חודשיים.
רחלי מבחינתה יכולה להמשיך כך בלי סוף, אבל אני כבר בהחלט מרגיש מוכן לחזרה הביתה.
בערב, הסתובבנו קצת בעיר. זו עיר מאד יפה עם מבנים עתיקים ויפים, וכיכר מרכזית שמסביבה מפוזרים כל בתי הקפה והמסעדות, וכולם מגיעים לכאן אחרי העבודה לבירה.
מצאנו מקום נחמד שניגנו שם בחוץ שני גיטריסטים ושרו נחמד, וישבנו שם על כוס בירה ויין ופיצה ואנפנאדוס לילדים, והסתכלנו על העוברים ושבים. הילדים התנהגו ממש יפה. חבל ששכחנו את המצלמה ברכב.
חשבתי על ערבי הבירה עם הרצל ודני וכמה שזה הרבה יותר הגיוני לצאת לשתות בשעה 5 או 6 בערב ולהספיק להגיע הביתה לארוחת ערב... אבל לא בטוח שנמצא פאב פתוח עם מלצרים/ות בשעה כזו, וחוץ מזה, בשביל זה צריך להיות פנסיונר או לשנות את כל הרגלי שעות העבודה בארץ המטורפת שלנו.
27.1.11
הילדים ורחלי ממשיכים לנצל את הבריכה המחוממת עד שכמעט מחייבים אותנו בלילה נוסף.
אנחנו נחפזים החוצה ושאר היום מוקדש לביקור ב"פנינסולה" שהיא חצי אי הצמוד לעיר דנידין, ובה מרוכזים מספר רב של מושבות פינגווינים מהסוג של צהובי העין, והכחולים, וגם כלבי ים פרוותיים ואריות ים.
אנחנו נוסעים בכביש האמצע של חצי האי שנוסע על קו פרשת המים. רחלי אומרת ליואב: "תראה איזה יפה הנוף" ויואב עונה: "באמת משהו משהו"...
אנחנו מתחילים בטיול נחמד למפרץ "Sandfly". השם מטעה ולא מדובר בזבובים המציקים אלא בתאור החולות הנודדים שמיצרים לחוף הים דיונות חול יפות והילדים כל כך נהנים וחוזרים ועולים שוב ושוב בדיונה כדי להתגלש ולרוץ בכיף למטה. מתחשבים כאן בישראלים ויש הסברים בשלטים גם בעברית!.
אגב, בכל מקום אנו פוגשים המון ישראלים ואנו מהווים אחוז ניכר מהנוכחים במקום – מי נשאר בארץ?
כמצופה, משתזפים על החוף מספר כלבי ואריות יום משועממים. זוג של כלב ים ואריה ים קצת משתעשעים זה עם זה ומפרים את השלווה, כדי שיהיה לנו מה לצלם קצת.
הילדים מתעניינים יותר בחולות ובצדפים, ומציירים את צורות הגוף.
הדרך חזרה לחנייה היא עלייה תלולה בדיונת החול, ואנחנו מטפסים בקושי.
אחר כך, עוברים לחוף אחר – Allance Bay – ושם יש עוד כמה כלבי ואריות ים. אחד עושה לנו הצגת תכלית, מדדה לים להתקרר קצת ולשכשך במים, ואחר כך חוזר לחוף ומבלבל אותי קצת בדרכו החוצה כך שאני לא יודע מאיזה צד לעבור – בסוף אנחנו מבינים אחד את השני, אני מפנה מקום כמובן.
משם אנחנו נוסעים עד לקצה הפנינסולה, למרכז הגידול של האלבטרוס. מדובר בעוף שדומה מלמטה קצת לשחף, אלא שהוא הרבה יותר גדול, ומוטת הכנפיים שלו מגיעה ל 3 מטרים!.
המחזה של העוף הגדול הזה דואה באוויר הוא ממש מרומם נפש.
לא ציפינו כל כך לראות אותם מקרוב, אבל הרוח קצת עלתה והם התחילו לדאות ועברו די קרוב מעלינו. בהתחלה היה קשה להבחין ולהבדיל בינם לבין המוני השחפים שנמצאים כאן, אבל די מהר אפשר להבחין בצורה המיוחדת של הכנפיים הצרות והארוכות – ממש כמו דאון.
בחוף למטה, יש מושבה של פינגווינים כחולים. זהו עוף די קטן שמגיע לגודל של 30 ס"מ בערך, ומאד ביישן ונחבא אל הכלים. הם עולים לחוף מהים בקבוצות, וכאן מדובר על מושבה של כ 60 זוגות. הפקחים של הרשות עושים כאן משמרות לילה, ושומרים שהמבקרים לא יטרידו יותר מידי. עמדנו יחד עם עוד כ 30 איש וחיכינו בסבלנות שהם יעלו מהים, אבל רק כאשר היה כבר ממש חשוך, אז הם התחילו לעלות, וחוץ מפינגווין אחד או שניים שהפקח האיר עליו בפנס מיוחד עם אור צהוב (כדי לא לסנוור אותם) לא ראינו כמעט כלום. ברור שגם אין שום סיכוי לצלם אותם כי אסור להפעיל את ה"פלש". הילדים וגם אנחנו איבדנו את הסבלנות להמתין לקבוצה הגדולה וחזרנו למכונית.
28.1.11
גילנו מפעל גבינה, ונכנסנו לראות אבל לא עושים סיורים, ואפשר רק לטעום ולקנות. באמת גבינות טובות וטעימות וקנינו קצת להמשך הדרך, במיוחד המעושנת. עפרי משום מה, לא התלהבה.
"Shag Point". לא, גם אני חשבתי שמדובר בנקודת ה"התמזמזות" אבל לא. הShag הוא סוג של עוף שדומה קצת לקורמורן, ומקנן כאן. לא ראינו אותו, אבל ראינו המוני כלבי ים ממש מקרוב משחקים ומשתכשכים בבריכות המים, בין צמחי המים הגדולים והמסריחים בריח של אצות שמזכיר את חוף בת גלים.
מקום טוב לארוחת בוקר.
"מואראקי בולדרס" – תופעת טבע מדהימה!. כדורי סלע כמעט מושלמים, שנוצרו בתהליך דומה להווצרותה של פנינה. שכבה אחר שכבה, התכסו הסלעים האלה במעמקי הים, עד שנוצר העיגול המלא והמושלם של הסלע. חשבתי בהתחלה שהסערות העלו את כדורי הסלע האלה לחוף, אבל מסתבר שלא. הכדורים היו שקועים בתוך האדמה, וכשקרקעית הים עלתה – בכלל פעילות גיאולוגית – אל פני האדמה, הם נחשפו, ויש עוד כמה שקבורים בחול על החוף ורואים אותם צצים מבעד לקירות האדמה שעל החוף.
אנחנו (רחלי ואני) מסתכלים מהחוף על הכדורים המופלאים האלה כשהילדים מיד הופכים את המקום למגרש משחקים.
רחלי שואלת מתי הופכים מילדים למבוגרים כשבמקום לשחק – רק מסתכלים.
אמראו – עיר הפינגווינים. הדבר היחיד המעניין שיש בעיר המנומנמת הזו הם הפינגווינים הכחולים. נראה שהחיות הקטנות והנחמדות האלה ממש הצילו את העיר הזו מאלמוניותה, כי הרי אפשר לראות את הפינגווינים רק עם רדת החשיכה, ואז כל התיירים שבאים לראות אותם, צריכים לישון היכן שהוא...
דבר ראשון אנחנו הולכים למרכז ה"אקוואטי" של העיר שהוא בעצם בריכת השחייה העירונית המחוממת והגדולה שכוללת מקפצה, מגלשת מים וג'קוזי, ומנצלים את המקום עד תום.
באמראו יש כאמור מושבת פינגווינים כחולים גדולה שמטופלת ע"י ה DOC והם באמת הצליחו להגדיל את מספר העופות מ 14 ליותר מ 200 תוך 9 שנים. גם המחקר בן 9 השנים שהם עשו הוכיח שנוכחות התיירים לא מפריעה לפינגווינים להמשיך ולהתרבות ולחזור ולפקוד את מושבות הקינון שלהם שנה אחר שנה. אבל כאן באמראו הגדילו לעשות ובנו ממש אמפיתיאטרון מסודר עם זרקורים של אור צהוב שממנו אפשר לצפות בעשרות הפינגווינים שעולים על החוף בערב, וגם לוקחים על החוויה הזו די הרבה כסף. נוכח האכזבה של יום אתמול, החלטנו לוותר, ונשארנו בחוץ, והתחלנו ללכת חזרה לאורך המזח אל המקום שבו השארנו את הקרוואן.
מי בכלל רוצה לראות פינגווינים?, רק רחלי ואני מתלהבים עוד מהעניין, ולילדים כבר ממש נמאס, כשלפתע ראינו התקהלות קטנה והתברר שיש כבר כל כך הרבה פינגווינים כאן, וחלק בוחרים להקים את הקן שלהם דווקא במקומות אחרים מחוץ לשטח המגודר והסגור של ה DOC.
חיכינו בסבלנות ואפילו הילדים התלהבו. ראינו הצגה יפה של כמה פינגווינים שעלו אחד אחד לחוף, עד שהתקבצה קבוצה גדולה מספיק כדי לחזק את הביטחון ההדדי שלהם ואז הם התקדמו לעבר השביל וחצו בקפיצות ונדנודי תחת קטנים את הכביש שמואר בפנסי רחוב צהובים ישר אל השיחים והצמחים שמעבר לכביש – שם נמצאים הקינים. זאת הייתה בהחלט חוויה מתקנת אחרי האכזבה של אתמול, אבל גם כאן, החושך לא אפשר לצלם.
חבל שאין כאן שום ביקורת ופיקוח של אנשי ה DOC ותיירים חסרי בושה מצלמים ללא הרף את החיות הקטנות והנחמדות האלה עם פלאשים בוהקים שמסנוורים אותן ומפחידים אותן למרות עשרות השלטים שמפוזרים באיזור ומבקשים לא לצלם עם פלאש. צעקתי "נבלה" על איזה תייר שצילם עם פלאש ובסוף התברר שהוא בכלל ישראלי שהגיע כרגע ולא ידע שאסור!.
שוב גם כאן מלא ישראלים, ופגשנו משפחה מפרדס חנה שילדיה הבוגרים היו אמורים לנסוע לעבוד באוסטרליה, אבל העבודה נדחתה למרץ בגלל השטפונות שם, אז הם ניצלו את העובדה שכבר היו כרטיסי טיסה, ובאו לטייל עם ההורים כאן. הבן הגדול שלהם טייל כאן לפני שנה בדיוק, אבל מסתבר שהוא לא פגש את רוני שלנו.
אחרי שכולם כבר הלכו, נשארנו במגרש החנייה לארוחת ערב מאוחרת, ואני יצאתי קצת להסתובב, והתקרבתי לאזור הקינון של הפינגווינים (לא קרוב מידי). מחוץ לשיחים עמדו 3 שומרים (פינגווינים) במרחק של כ 10 מטר אחד מהשני, שמשגיחים שלא מגיעים כל מיני מזיקים כמו חולדות או "פוסמים" וכו' שאוהבים את הביצים והאפרוחים שלהם – תורנות שמירה.
באומראו יש את פאב ה"פינגווין" שבו יש בערבי שישי, ג'ם סשן של ג'ז, אז אנחנו חונים ממש ליד ללינת לילה, ואני קופץ לפאב לשתות בירה ולהקשיב למוזיקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה