1.2.11 הר קוק
בזמן שאני כבשתי את הפסגה, החברה למטה לא בטלו את הזמן ויצאו לכמה מסלולים נחמדים באזור, ראו קצת קרחונים והרבה מאד מים, והסתובבו כמעט 4 שעות. כמעט נפגשנו בדרך חזרה, אבל רחלי שחשבה שזה עוד ייקח לי קצת זמן, הלכה למרכז המבקרים היפה שליד המלון, שם יש אגף שלם עם משחקים לילדים, פאזלים, דפי ציור ואפילו כורסאות להורים ולמטיילים שיוכלו לנוח קצת ולהעביר את הזמן בימים גשומים.
ממש בקצה המסלול למטה, פגשתי 2 בנות ישראליות שזיהו אותי מיד ומסרו לי את ההודעה מרחלי להגיע למרכז המבקרים, אבל מצבי - שרגלי היו כבר בקצה יכולת התפקוד – ממש לא התאים למשוך עוד חצי שעה הליכה לשם, ופשוט צנחתי בקאמפ על ספסל במטבח הסגור לנוח קצת, כשבחוץ, התחילו לנשב רוחות שמבשרות סערה קרבה. כמצופה, רחלי והילדים הגיעו אחרי כשעתיים כשראו שאני לא מגיע.
בדרך לאזור אגם טהקאפו, אמורה להיות חוות סלומון שבה אפשר לדוג ולאכול, אבל דרך העפר לשם הייתה משום מה סגורה, אז המשכנו ישירות ללא הפסקות והגענו אחרי הצהריים.
התמקמנו לשנת לילה לחוף האגם, מוסתרים מהרוחות החזקות ע"י העצים הגבוהים, וניסינו לתכנן את הימים הקצרים שעוד נותרו לנו עד להחזרת הקרוואן בקרייסצ'רץ.
המים באגם בצבע תורכיז בגלל אבק הסלעים שמרחף בתוכם ולא מתמוסס ולא שוקע – תופעה שנוצרת בעקבות הקרחונים, אבל מזג האוויר די סגרירי ולא מאפשר כל כך להנות מהנוף.
אבל יש כאן כנסיה עתיקה ויפה מאד, וגם פסל מוזר של כלב "קולי" – הזן שמשמש כאן כרועה כבשים.
2.2.11
האזור כאן ידוע בשמיים בהירים ללא עננים, ובאוויר צלול במיוחד, וכנראה בשל סיבה זו, ממוקם ליד האגם על הר לא גבוה במיוחד - מצפה כוכבים. לידו יש מסעדה קטנה ואנחנו מפנטזים על קפה ושוקו עם נוף נפלא. אנחנו נוסעים לתחתית המסלול שעולה מהאגם למעלה, מוריד את רחלי ומתחיל לנסוע לכיוון המסעדה.
להפתעתנו, מסתבר שהכביש הצר והמפותל שעולה להר סגור בגלל הרוחות החזקות, ואין לנו ברירה אלא לחזור לנקודת המוצא ולהמתין לרחלי. תיארתי לעצמי שכשהיא תגיע למעלה, היא תראה שאין אף אחד ותחזור חזרה. בדרך, הגשם לא מפסיק לרדת, אבל מנגד השמש כבר מתחילה להפציע, ופתאום נגלתה מולנו קשת מדהימה מושלמת ממש – היפה ביותר שראיתי מאודי.
רחלי צעדה במרץ את כל העלייה, ובאמת ראתה שלט שאומר שהמסעדה סגורה, אבל גם ראתה כמה יפנים שם, יושבים בתוך המסעדה והתפלאה מאד למה אנחנו לא שם ממתינים.
מפה לשם, התברר שזו קבוצה של תיירים יפנים שבאו לביקור במצפה הכוכבים והובאו לשם ע"י מדריך שיש לו את ה"מפתח" לכביש. המדריך (יפני גם הוא) היה נחמד מאד והציע לקחת את רחלי טרמפ חזרה למטה. זו הייתה הזדמנות לרחלי לתרגל את המילים הספורות ביפנית מהטיול שהיא עשתה לשם לפני המון שנים.
המשך הדרך צפונה לא מעניינת במיוחד חוץ מהנופים שמסביב כשברקע רואים את הפסגות המושלגות והיפות. להגיע לכאן מכיוון צפון צריך להיות ממש מפעים כשעולים מהבקעה ולפתע מתגלה הנוף המרהיב הזה.
שוב אנחנו נדהמים משינויי מזג האוויר המהירים כל כך כאן. רק אתמול היתה סערה, והיום בהיר ויפה.
אנחנו עוצרים לטיול קצר בשמורת "הר פיל" כדי לראות עץ מסוג "טוטרא" בגילו מעל 1000 שנה, והקוטר של הגזע שלו הוא למעלה מ 9 מטרים. באמת מרשים.
3.2.11 האנמר ספרינג
הTop 10 כאן הוא אתר הקרוואנים היחיד בעיירה שיש בו מגרש משחקים לילדים, אבל הוא די בסיסי. מצד שני, יש כאן טרמפולינה ענקית – מהסוג העתיק – שמקפיצה מאד גבוה, וזה, יחד עם רכבי הפדלים הדו מושביים, מספק את הילדים לגמריי.
אנחנו מגיעים כרגיל די מוקדם, ומבלים את מרבית היום בקאמפ, חוץ מסיבוב בערב לעיר לחילוץ עצמות וגלידה.
4.2.11 האנמר ספינרג
גולת הכותרת של העיירה היא המעיינות החמים. מדובר במרכז ממש מרשים ומטופח שכולל מספר גדול של בריכות מים חמים ומינרליים החל מ 35 מעלות ועד 40 מעלות. זו עיירת סקי ומסביב היא מוקפת הרים גבוהים שבקיץ אין בהם שלג או קרחונים, אבל בחורף הא מתמלאת בגולשים, ואני מדמיין איזה כיף זה להגיע לכאן אחרי יום סקי ולהתפנק בחת הבריכות.
לילדים יש כאן מגרש משחקים "מימי" שכולל כל מיני משחקי מים וממטרות ומגלשות מים קטנות ושפריצים וזה ממש מרתק את יואב שכמעט לא מתעניין בשום דבר אחר.
הבנות מתמקדות במגלשות המים הגדולות ובמיוחד במגלשה שעליה גולשים על גבי אבוב גדול.
יש כאן גם בריכה גדולה עם מים בטממ' רגילה, שבה יש בריכת זרמים שמתוכננת כמו נחל קטן שזורם בלופ, והילדים ממש נהנו מיזה.
בהחלט אפשר לבלות כאן יום שלם, ולנו יש כרטיסים עם כניסה חוזרת ואנחנו מנצלים את זה, יוצאים בצהריים חזרה לקרוואן לארוחת צהרים ומנוחה, וחוזרים לקראת הערב להשלמות.
5.2.11
לפני שאנחנו עוזבים את העירה היפה "האנמר ספרינג" אנחנו מבקרים בחוות ליטוף חיות, שבה גם מגישים קפה ועוגות אורגניות.
זוג חמוד דרום אפריקני במקור, הקים את העסק הזה והתפתחה שיחה נחמדה על עתיד האזור שלנו. מסתבר שהאישה הייתה בעבר בישראל, התנדבה בקיבוץ יהל שליד אילת וגרה קצת בירושלים ותל אביב.
לדבריו, יש בניו זילנד המון הזדמנויות עסקיות לזרים ובמיוחד באי הדרומי, בגלל שה"קיווי'ס" – שזה הכינוי למקומיים כאן – רדומים למדי לדבריו, ומי שבא לכאן ומוכן לעבוד קשה – עושה חייל.
זה כנראה נכון כי בכל מקום שהגענו אליו, הכל נסגר בשעה 1700. לא ברור לי מתי האנשים הולכים למסעדות או לחנויות – כנראה בזמן העבודה... הדבר היחיד שפתוח בערב זה הפאב השכונתי.
קיבלנו שקיות עם אוכל לחיות, והילדים רצו להאכיל את החיות. בהתחלה הם זרקו את הגרגרים לכבשים ולאלפקות מרחוק, ולקח קצת זמן עד שהצלחתי לשכנע את גל ואת עפרי שאפשר גם להאכיל את החיות האלה מהיד. יואב לא השתכנע.
אותי הדהימו הארנבות המפוטמות שמגיעות כאן לגודל של חזירים קטנים.
היום יום שבת, וכמו בכל עיירה ניו זילנדית טובה, גם כאן יש "מארקט". 3 דוכנים שמוכרים שרשרות חרוזים. מתפתחת שיחה והמוכרת היא באההית, שביקרה בחיפה כבר מספר פעמים, והייתה מוקסמת וסיפרה לנו חוויות.
6.2.11 קאיקורה
האטרקציה המקומית כאן היא צפייה בליוויתנים, אבל אנחנו כבר בחלטנו מזמן לוותר על זה, כי זה נראה קצת פטאטי לשלם ל כך הרבה כסף בשביל לראות איזה זנב בגדול בולט מהמים או איזה שפריץ.
רחלי רוצה לשחות עם דולפינים, אבל בסוף גם התכנית הזאת מתבטלת בגלל שכבר אין מקומות. בדיאבד זה יצא טוב כי מזג האוויר השתנה שוב ונעשה גשום וסגרירי.
העיירה עצמה קטנה ונחמדה ומלאה בתיירים, והאווירה די נינוחה ומשוחררת, ומותר להחנות כמעט בכל מקום, וה"באקפקרים" מנצלים זאת.
חנינו בחניון המסודר שבסוף דרך החוף, ופתאום עבר לידנו, ממש מטר מהקרוואן, כלב ים שכנראה התעורר, והלך להרטיב את עצמו קצת במים. ממש מוזר.
בטיול על חוף הים, הילדים הולכים לאט לאט ומחפשים צדפות, אבנים וכל מיני מציאות אחרות. בדרך פגשנו כמה מקומיים שחזרו מצלילת דיג. המאכל המקומי הוא לובסטרים, ואפשר לשנרקל כאן בין הסלעים ולהוציא אותם, והרבה חברה עושים את זה לא כדי למכור למסעדות אלא – לטענתם – כדי לאכול בעצמם. השלל כלל גם הרבה קיפודי ים שאותם אוכלים חיים (פתחו אחד ונתנו לי לטעום) וגם צדפות ענקיות שנקראות "פואה". זו צדפה ממש יפה שהפנים שלה בצבעים של כחול וסגול, והיא משמשת לתעשיית התכשיטים. הילדים קיבלו את הקונכיה הריקה, והם מנקים ומשפשפים אותה מאז בכל הזדמנות.
בין חיות הבר אפשר לראות כאן גם הרבה קורמורנים שכאן קוראים להם "שאג".
7.2.11
הנסיעה לכיוון קרייסצ'רץ לא מעניינת במיוחד, חוץ מהחוף המסולע והיפה שדרומית לקאיקורה, שהכביש עובר ממש לחופו ולמרגלות הגבעות הגבוהות ממערב לו.
עברנו בעיר הגדולה (קרייסצ'רץ) רק כדי לבחון את המלון שבו נישן עוד כמה ימים אחרי שנחזיר את הקרוואן, וגם כדי לאכול פיצה. חיפשנו וחיפשנו ולא מצאנו שום פיצריה, אבל בכל פינה יש מסעדה הודית. בסוף מצאנו את הפיצריה (בעזרת אנשי המלון) שהתבררה להיות ממש גורמה!.
כשיצאנו מהפיצריה היה כבר ממש לילה, אבל החלטנו להמשיך לכיוון חצי האי והעיירה אקרואה, וחנינו ללילה ב"רסט אריאה" הראשון שמצאנו.
8.2.11 אקורואה
בבוקר, גילנו שלידנו חנה קרוואן נוסף, והתחברנו מיד עם משפחה אוסטרית שיש לה 2 בנות בגילאי 8 ו 12. הם מטיילים כבר 6 חדשים באוסטרליה, ועכשיו באו ל3 חדשים לניו זילנד.
החינוך הוא כמו באוסטריה, והבנות מכינות שיעורים בכל יום כ 3 שעות בבוקר, מה עוד, שהאב הוא מורה במקצועו.
לילדים היה נחמד להתחבר עם ילדים בגילאים דומים וקבענו להיפגש ב 10 TOP של אוקאורה.
העיירה אוקאורה שוכנת לחוף הים באחד מהמפרצים הרבים שמחרצים את חצי האי BANKS שצמוד לקרייסצ'רץ, והנוף יפהפה. עצרנו בדרך במפעל הגבינות המקומי, והצטיידנו להמשך בגבינת ה"קמון" שכבר גילינו מזמן.
רחלי הזמינה למחרת היום, שחייה עם הדולפינים, לה ולעפרי.
לאחר התארגנות בקאמפ, הגיעו גם האוסטרים, לשמחת הילדים, ואנחנו יכולנו קצת לנוח.
9.2.11
רחלי ועפרי יצאו לשחות עם הדולפינים וחזרו מלאות חויות. מזג האוויר לא האיר פנים, ולאחר לילה גשום, השמיים נשארו סגריריים, והים היה גבוה וגלי, אבל זה לא מה שירפה את ידי רחלי ועפרי. המדריך אמר שצריך לעשות רעש כדי לעורר את תשומת לב הדולפינים, וכצפוי, רחלי הייתה היחידה שהצליחה לגרום לדולפינים להתייחס לצעקות השמחה והשריקות שלה והם התקרבו אליה כדי לבדוק על מה המהומה. כל זאת לשמחת המדריך ושאר 6 השחיינים האחרים שהיו כצפוי ביישנים ורגועים ו...שקטים.
לכיוון לקרייסצרץ, אנחנו בוחרים בדרך הנופית היפה שעולה לקו פרשת המים ונוסעת על הרכס, כדי לחפש ולמצוא את הקאמפ של רוני. מצאנו!. איזה אומגה ענקית!. הילדים נעלמו לאיזה שעתיים!.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה