17.12.10
זהו יום איטי יחסית למנוחה וסידורים.
נכנסנו על הבוקר לקאמפ "קיווי פאקה" שהוא בעצם אכסניית באק-פאקרים שיש לה גם כמה מקומות לקרוואנים, אבל הגודל שלנו מגרד את המגבלות.
העלויות של הקאמפים הם די גבוהות, והקרוואן שלנו מצויד ב 200 ליטר מים, מקלחת חמה, שירותים ועם הממיר שקיבלתי מעופר (תודה רבה) שמשמ אותנו הרבה מאד, יש לנו גם 220V, וכך שאנו צריכים בעצם להיכנס לקאמפ רק כל 3 ימים, והמגבלה היא בעצם הצורך בכביסה ומייבש.
אבל כשנכנסים אז כבר מנצלים זאת גם למנוחה, וכמובן מילוי מים במיכלים, ריקון, כביסה, מיבש וכו'.
רוטורואה - העיר בה אנחנו מבקרים, שוכנת על הר געש והיא בעצם ה "ילוסטון" של ניו זילנד. בכל פינה יוצא עשן מהאדמה, והמקומיים כאן אומרים שכל כמה זמן פורץ איזה וולקני קטן חדש ומפליץ סירחון גזים ועשן במקום אחר.
יש אזורים שלמים בעיר שמחוברים למים חמים מבטן האדמה וכף הם מחממים את הבתים.
בקאמפ שלנו יש בריכה טרמית שהמים בה בטמפ' של 39 מעלות ואנו מנצלים אותה היטב.
הסיור הרגלי בעיר שאותו תכננו בוטל עקב מזג האוויר - זרזיפי גשם בלתי פוסקים. אנחנו עדיין לא מאורגנים למזג האוויר הזה, אין לנו מטריות, ולא ממש מעילי גשם טובים. נצטרך להתארגן לכך בקרוב כי זה כנראה מאד רגיל כאן בצהריים פגשנו את אניטה - יהודיה מארה"ב שהיא ובעלה עשו עליה לכאן לפני כשנתיים עם הילדים שלהם (18, 20) שאותם פגשנו בראסל על הספינה ל"חור בסלע". הם הזמינו אותנו לארוחת ערב. (נראה לי שהם שכחו איך זה ילדים קטנים...).
בינתיים טיילנו עם אניטה במרכז העיר ליד בניין המוזאון היפה. בכלל, הכל כאן מאד מסודר ומטופח, בערוגות פרחים טריים ומעוצבים בהקפדה, ובין לבין יש כמובן את הסרחונות הוולקניים שצצים להם מכל עבר, כמו למשל "בריכת רחל" שהיא בריכה של מי סיליקה שנובעים מהאדמה בחום של 100 מעלות.
אני עוד לא יודע עם זו תכונה כללית לניו זילנד או רק לכאן, אבל אני מתחיל לקבל את התחושה שאני יודע למה כל האטרקציות הכי משוגעות מתרכזות בניו זילנד. זה לא רק זורבינג, זה הכל מכל וכל - והכל הכי הכי, כמו הבנג'י הכי גבוה, או הכי גבוה שבו טובלים במים, נסיעה במהירות מטורפת בנהר עם סירת ג'ט שיורדת במפלים, ועוד ועוד. פשוט משעמם להם נורא, אז הם חייבים להמציא כל מיני דברים משוגעים לעשות, אחרת הם ישתגעו.
אחר הצהריים נסענו לפארק נחמד שבו רואים איך מאכילים אריות. אלה אריות ולביאות!, לא כמו אצלנו בגני החיות שתמיד ישנים!.
בעמדת ליטוף הגורים כמעט סילקו את יואב החוצה לאחר שהוא הכניס את כל היד דרך הסורג ללטף את הגור, והשומרת כמעט קיבלה שבץ. מסתבר שגור קטן כזה יכול בקלות להוריד אצבע תוך כדי מה שלדעתו הוא משחק, ולכן צריך מאד להיזהר וללטף כשהיד מאד קרובה לגדר, ואם הגור עושה רק סימן קטן עם הראש, מיד מושכים את היד החוצה.
בכל זאת זו חוויה מיוחדת לילדים.
שאר החיות בפארק מיד התקרבו אלינו כשהגענו לאזורם - כנראה כי הם רגילים שהאורחים מאכילים אותם - והילדים התלהבו ללטף. חוץ מאת מהחזירים שנושכים!.
ארוחת הערב אצל אניתה ובעלה היתה הצלחה גדולה. הם גרים לא רחוק ממרכז העיר בבית פרטי קטן יחסית אך מסודר ומטופח, והכי חשוב - יש להם פסנתר.
יואב מיד השתלט על הפסנתר - לא לפני שהמארחים בדקו שידיו נקיות - והפליא בנגינה והשוויץ בפני האורחים.
היה גם כיף להתחבר לאינטרנט ולדבר עם סבא וסבתא אורנשטיין, ועם רוני. חבל שסבא וסבתא לוי לא היו בבית.
חרי שבועיים בוואן הקטן עם הילדים, הגיע הזמן לשחרר קצת לחץ, וחוץ מיזה שכבר התגעגעתי לערבי הבירה עם הרצל ודני, אז הלכתי ברגל העירה למועדון המקומי המומלץ, כי כתוב שהם מכינים שם בירה בעצמם. שתיתי את הבירה המקומית והמוסיקה החיה הייתה ממש טובה, אבל הרצל ודני, אתם יכולים להרגע - זה לא אותו הדבר בלעדיכם.
זהו יום איטי יחסית למנוחה וסידורים.
נכנסנו על הבוקר לקאמפ "קיווי פאקה" שהוא בעצם אכסניית באק-פאקרים שיש לה גם כמה מקומות לקרוואנים, אבל הגודל שלנו מגרד את המגבלות.
כן, הילדים משתתפים בניקוי הקרוואן (לפעמים) ויואב מתועד כאן מטאטא את הרצפה!.
בכל זאת אנחנו מעדיפים להיכנס לסוג זה של קאמפים כי הם בדרך כלל יותר נחמדים, יש מטבח כללי וחדר מנוחה וסלון, וכאן היה גם פסנתר !, אז יואב לא ויתר והתעקש שניהיה כאן כדי שהוא יוכל לנגן.העלויות של הקאמפים הם די גבוהות, והקרוואן שלנו מצויד ב 200 ליטר מים, מקלחת חמה, שירותים ועם הממיר שקיבלתי מעופר (תודה רבה) שמשמ אותנו הרבה מאד, יש לנו גם 220V, וכך שאנו צריכים בעצם להיכנס לקאמפ רק כל 3 ימים, והמגבלה היא בעצם הצורך בכביסה ומייבש.
אבל כשנכנסים אז כבר מנצלים זאת גם למנוחה, וכמובן מילוי מים במיכלים, ריקון, כביסה, מיבש וכו'.
רוטורואה - העיר בה אנחנו מבקרים, שוכנת על הר געש והיא בעצם ה "ילוסטון" של ניו זילנד. בכל פינה יוצא עשן מהאדמה, והמקומיים כאן אומרים שכל כמה זמן פורץ איזה וולקני קטן חדש ומפליץ סירחון גזים ועשן במקום אחר.
יש אזורים שלמים בעיר שמחוברים למים חמים מבטן האדמה וכף הם מחממים את הבתים.
בקאמפ שלנו יש בריכה טרמית שהמים בה בטמפ' של 39 מעלות ואנו מנצלים אותה היטב.
הסיור הרגלי בעיר שאותו תכננו בוטל עקב מזג האוויר - זרזיפי גשם בלתי פוסקים. אנחנו עדיין לא מאורגנים למזג האוויר הזה, אין לנו מטריות, ולא ממש מעילי גשם טובים. נצטרך להתארגן לכך בקרוב כי זה כנראה מאד רגיל כאן בצהריים פגשנו את אניטה - יהודיה מארה"ב שהיא ובעלה עשו עליה לכאן לפני כשנתיים עם הילדים שלהם (18, 20) שאותם פגשנו בראסל על הספינה ל"חור בסלע". הם הזמינו אותנו לארוחת ערב. (נראה לי שהם שכחו איך זה ילדים קטנים...).
בינתיים טיילנו עם אניטה במרכז העיר ליד בניין המוזאון היפה. בכלל, הכל כאן מאד מסודר ומטופח, בערוגות פרחים טריים ומעוצבים בהקפדה, ובין לבין יש כמובן את הסרחונות הוולקניים שצצים להם מכל עבר, כמו למשל "בריכת רחל" שהיא בריכה של מי סיליקה שנובעים מהאדמה בחום של 100 מעלות.
אני עוד לא יודע עם זו תכונה כללית לניו זילנד או רק לכאן, אבל אני מתחיל לקבל את התחושה שאני יודע למה כל האטרקציות הכי משוגעות מתרכזות בניו זילנד. זה לא רק זורבינג, זה הכל מכל וכל - והכל הכי הכי, כמו הבנג'י הכי גבוה, או הכי גבוה שבו טובלים במים, נסיעה במהירות מטורפת בנהר עם סירת ג'ט שיורדת במפלים, ועוד ועוד. פשוט משעמם להם נורא, אז הם חייבים להמציא כל מיני דברים משוגעים לעשות, אחרת הם ישתגעו.
אחר הצהריים נסענו לפארק נחמד שבו רואים איך מאכילים אריות. אלה אריות ולביאות!, לא כמו אצלנו בגני החיות שתמיד ישנים!.
בעמדת ליטוף הגורים כמעט סילקו את יואב החוצה לאחר שהוא הכניס את כל היד דרך הסורג ללטף את הגור, והשומרת כמעט קיבלה שבץ. מסתבר שגור קטן כזה יכול בקלות להוריד אצבע תוך כדי מה שלדעתו הוא משחק, ולכן צריך מאד להיזהר וללטף כשהיד מאד קרובה לגדר, ואם הגור עושה רק סימן קטן עם הראש, מיד מושכים את היד החוצה.
בכל זאת זו חוויה מיוחדת לילדים.
שאר החיות בפארק מיד התקרבו אלינו כשהגענו לאזורם - כנראה כי הם רגילים שהאורחים מאכילים אותם - והילדים התלהבו ללטף. חוץ מאת מהחזירים שנושכים!.
ארוחת הערב אצל אניתה ובעלה היתה הצלחה גדולה. הם גרים לא רחוק ממרכז העיר בבית פרטי קטן יחסית אך מסודר ומטופח, והכי חשוב - יש להם פסנתר.
יואב מיד השתלט על הפסנתר - לא לפני שהמארחים בדקו שידיו נקיות - והפליא בנגינה והשוויץ בפני האורחים.
היה גם כיף להתחבר לאינטרנט ולדבר עם סבא וסבתא אורנשטיין, ועם רוני. חבל שסבא וסבתא לוי לא היו בבית.
לפי הצחוקים והצעקות שבקעו מלמטה, נראה לי שהשיחה עם רוני הייתה שיחה מאד ערה ושמחה.
כמעט לא שמנו לב איך עברו 3 שעות, אבל הרגשנו איך אניתה ובעלה - עם כל אורך הרוח הניו זילנדי שהספיק לדבוק בהם בשנתיים שהם כאן - מתחילים לגלות סימני עצבנות קלים, והילדים גם הם נהיו קצת פראיים, אז לפני שיהיו נזקים, אמרנו יפה שלום, הזמנו אותם לבקר בישראל, וחזרנו הביתה (לקאמפ) לבריכה החמה.חרי שבועיים בוואן הקטן עם הילדים, הגיע הזמן לשחרר קצת לחץ, וחוץ מיזה שכבר התגעגעתי לערבי הבירה עם הרצל ודני, אז הלכתי ברגל העירה למועדון המקומי המומלץ, כי כתוב שהם מכינים שם בירה בעצמם. שתיתי את הבירה המקומית והמוסיקה החיה הייתה ממש טובה, אבל הרצל ודני, אתם יכולים להרגע - זה לא אותו הדבר בלעדיכם.
18.12.10 מ ROTORUA לאגם TAUPO
אני ניצלתי את הלילה בפארק למיילים ולעדכון הבלוג, ובבוקר עוד הצלחנו לנצל את הבריכה החמה של הפארק שהייתה הפעם חמה במיוחד (כ 39 מעלות).
יצאנו דרומה לכיוון אגם טאופו, ועצרנו בדרך לטבילה באחד המקומות היחידים באזור שבו ניתן להינות מנביעה חמה וטבעית (קרוסינג קריק באולד טאופו רואד). הגענו לפינה קטנה בטבע, 4 מקומות חנייה מטונפים ע"י תיירים חסרי מוסר וביקורת, ולאחר הליכה של 2 דקות בשביל, הגענו למקום קסום עם בריכה טבעית ומפל קטן שעושה מסג' מעולה לגב ולצוואר.
ממש אי אפשר להישאר הרבה זמן במים כי הם כל כך חמים.
פגשנו שם משפחה חמודה של איטלקים שבאו להחזיר את הבת שלהם מחצי שנה של חילופי סטודנטים באוקלנד, וניצלו את ההזדמנות גם לטייל קצת. החלפנו מיילים ובינתיים כבר קיבלנו מהם דיווחים מהאי הדרומי – מסתבר שגם שם גשום...
המקום הזה אמור להישמר בסודי סודות, וגם האיטלקים לא מצאו אותו אלא אחרי ששאלו בתחנת הדלק, אך לאחר שפרסמו אותו ב"לונלי פלנט", יודעים עליו די הרבה, וכהתכוננו ללכת משם, הגיע גל של תיירים ומבקרים – חלק באו במיוחד מאוקלנד (כ 8 שעות נסיעה) – שמלאו את המקום. ממש בזמן לעזוב.
בטאופו, פגשנו מלא ישראלים!. צעירים שמטיילים, חלק זוגות חלק בבודדים, ומצאו אחד את השני בדרך והתקבצו לקבוצה גדולה שנפגשו כולם ב SITE-I. קבענו להיפגש ללילה ב FARM RAIDS שזה מקום הלינה חינם של העיר טאופו, והלכנו לראות את המפלים המפורסמים של העיר – מפלי הוקה.
אחת האטרקציות של המקום היא שיט ב BOAT JET חייתית - שני מנועי ג'ט של 180 כ"ס כל אחד, שמגיעה עד למפל, עושה סיבובים של 360 מעלות ועוד דברים מפחידים שכאלה... וויתרנו על התענוג כדי להשאיר עוד כמה אטרקציות לאי הדרומי, והלכנו למפלים ברגל.
בערב פגשנו את חבורת הישראלים בפארק החינאמי, ולידינו חנתה קבוצת "זרוקים" שגם הם התקבצו מכל העולם (ארגנטינה, פראג, צרפת ועוד) עם כלי נגינה הכוללים דרבוקה, תוף ג'מביי ו"דיריג'ידו", והילדים מיד התחברו אליהם וניגנו איתם - ממש קקופוניה מושלמת.
החברה האלה מסוגלים לתופף שעות את אותו מקצב בלי להתעייף עוד פעם ועוד פעם ללא הפסקה. אחרי זמן מה, אין ברירה ונכנסים למוזה ולסוטול וזה מפסיק להפריע, עד שפתאום התיפוף מפסיק ואז אתה מתפלא מה קרה.
כמובן שהפארק הוא על גדותיו של הנהר הגדול שיוצא מהאגם, ורחלי לא מפספסת רחצה למרות הקור.
משפחה של ברווזים עם אפרוחים דאגה לנקיון הסביבתי. זה סידור מוצלח מאד.
19.12.10 אגם TAUPO
גם אזור אגם טאופו משופע בתופעות גאולוגיות וולקניות שמקורן בהתפרצות הגעשית שהייתה באזור יחסית לפני זמן קצר (10,000) שנה, אבל הילדים לא כל כך התלהבו מסתם אדים שיוצאים מהאדמה ואפילו ברכות בוץ רותח קטנות ומבעבעות, לא שינו את מדד ההתלהבות. הטפטוף הבלתי פוסק לא תרם לעניין, אבל זה היה מבחן טוב ליכולת הילדים לטייל בתנאים פחות ממושלמים, ועם השכמיות ששמרנו ממפלי הניאגרה של קנדה, נשארנו פחות או יותר יבשים עד שגל החליטה שלה זה מספיק, והיא מוותרת על העליה לנקודת התצפית. רק שיטת הנקודות ( 2 נקודות לראשון שיגיע לנקודת התצפית) שכנעה אותה להמשיך וכמובן שבסוף היא גם הגיעה ראשונה.
מישהו טעם פעם גלידת דבש???. לא משהו, ובכל זאת הגענו למרכז הדבורה והדבש, קנינו כמובן דבש במספר טעמים שכולם – כך טענו שם – נוצרים כתוצאה מהפרחים השונים שהדבורים "חולבות". אהבתי את המרקם הסמיך שאותו אני נוהג לחפש בארץ, אבל הטעם – הישראלי מנצח.
להשלמת החוויה של טאופו, לא וויתרנו – למרות הגשם – על הספא הטבעי שנובע ממש במרכז העיר לתוך הנהר.
יש בעיה למצוא את השילוב הנכון בין המים הרותחים שמגיעים מהנביעה שעולים לפני המים, לבין מי הנהר הקרים שבאים מלמטה. הצטרפנו לקבוצה די גדולה של אנשים שרובצים במים כמו סוסי יאור והתבשלנו איתם – לילדים היה חם מידי.
את הלילה עשינו בקאמפ בסיסי של ה DOC ליד הר הטונגרירו.
20.12.20 הר הטונגרירו
הצעירים מגיעים לכאן כדי לעשות את ה Tongariro Crossing. זהו המסלול החד יומי שנחשב הטוב ביותר בניו זילנד – 16-18 ק"מ.
רוני חשבה שנוכל לעשות אותו עם הילדים אבל כשהיגענו לכאן התברר שזו מחשבה נחמדה אבל לא מעשית לחלוטין.
מעבר לעובדה שמזג האוויר הסגרירי גרם לסגירת האתר והמסלול, גם אם היה יפה, המסלול ארוך וקשה מידי לילדים קטנים, ודורש גם הצטיידות בביגוד שמתאים גם לאפשרות של מזג אוויר אלפיני על פסגת ההר כי כמו שהסתבר לנו כבר בניו זילנד, מזג האוויר יכול להשתנות באופן דרמטי תוך זמן קצר ביותר. לנו בקושי יש שכמיות...
אגב, הישראלים שפגשנו בטאופו, התבאסו ונתקעו שם כדי להמתין בסבלנות לשינוי מזג האוויר כדי לעשות את הטרק הזה.
למרות הגשם הבלתי פוסק החלטנו לעשות כמה מסלולים קטנים באזור, ואחרי שעברנו את זה בהצלחה, תקפנו מסלול קצת יותר ארוך של 6 ק"מ עם מפלים (כמובן) שלקח לנו קצת יותר משעתיים עם עצירת סנדביץ באמצע. המסקנה – צריכים לקנות מעילי גשם!.
רוני צדקה כשאמרה שצריכים לקחת מצלמה עמידה למים!.
הילדים התלהבו בהתחלה בעיקר מהשלוליות אבל בהמשך יואב גילה התעניינות מרובה בצומח החדש שגילינו כאן לראשונה בגובה של כ 1800 מ' ואף נתן שם לאחד מהצמחים – מטריה של גמד.
את הלילה עשינו בחצר האחורית של המשפחה שמפעילה את טיולי הקאנו על נהר ה "וואנגאנואי".
אני כל כך נהנית לקרוא את החוויות שאתם עוברים,
השבמחקתתקשרו מהסקייפ אני רוצה גם לשמוע את הילדודס!
אוהבת,
יעל