21.12.10 בזכות ה GPS הגענו בלי בעיות מיוחדות לעיירה טאומארונוי, לביתם של משפחת הקאנו והקייק, שאיתם תכננו לצאת לשיט בנהר הוואנגנואי.
זהו נהר שניזון מ3 הרים גבוהים שבחורף משמשים כאתרי סקי, ואחד מהם הוא הטונגרירו. מדובר בהמון מים. אבל המווווון מים.
נוסעים בכביש וכל 200 מטרים עוברים ערוץ שוצף וגואש בגודל של 3 ירדן ההררי בערך.
החברה היו נחמדים והרשו לנו ללון אצלם בחצר ללא תשלום. מזג האוויר היה סגרירי עדיין וטפטף כל הזמן, וגובה המים בנהר קובעים עם נוכל לצאת לשיט או לא. מהמרפסת שלהם אפשר לראות את המים בנהר.
בבוקר העמסנו הציוד, הכנסנו את הבגדים להחלפה, המצלמה והארנק לחביות מיוחדות אטומות למים, ויצאנו לדרך.
מדובר בקאנו כמו שהיה לאלה מ"גברים במלכודת".
זה דבר לא כל כך יציב, ועל כן סכנת ההתהפכות היא ממשית ביותר, ביחוד בזרימה החזקה שיש בעקבות הגשמים וכמויות המים שירדו מההרים. מצד שני, נהר גבוה מבטיח שהסלעים ישארו הרחק בעומק (אשרי המאמין).
ליתר בטחון, לקחנו איתנו מדריך - ג'ונתן בן 18 - שצרף לשיוט גם חבר שלו שבא בקייק ותפקידו היה לשוט מקדימה ולהזהיר מפני בעיות.
אני הייתי די רגוע, אבל בהמשך התברר שהעניין לא לגמרי פשוט.
בהתחלה, היו מספר מקרים שאיזה סלע גדול החליט להתייצב בדיוק בנתיב השיוט שלנו, ובקצב זרימת הנהר המהירה, ממש לא הצלחתי לשנות את כיוון השיוט, ומזל רק שהקאנו הזה הוא די חזק, ולא מתרגש ממכות מהסלעים.
לא התהפכנו!. אבל זה היה קרוב.
אני הייתי עם הבנות, וגל ועפרי חתרו במרץ, ונהנו בצרחות כשהקאנו היטלטל לו בגלים ובאשדים.
גם יואב שפחד קצת בהתחלה, התלהב במיוחד בקטעים הקשים עם הזרמים וה"מים הלבנים".
המצלמה הייתה רב הדרך בתוך החבית כך שאין הרבה תמונות...
אחרי כשעתיים וחצי (הקדמנו ב49 דקות בגלל הזרם החזק) עצירה בשום מקום. פשוט איזה יתד שתקועה בגדה, אבל לאחר טיפוס תלול במדרגות בין העצים למעלה, הביא אותנו לבית קפה מקסים מוקף בשדות של לבנדר.
הסיפור הוא שזה היה החלום של בחורה ניו זילנדית, להקיפם על גדות נהר הוואנגנואי בית קפה וחווה לגידול לבנדר, רק שלפני מימוש חלומה, היא נסעה לטיול לארה"ב ושם פגשה בחור, התאהבו אבל לאחר זמן מה היא נפרדה ממנו וחזרה לניו זילנד. הבחור רדף אחריה לניו זילנד, רצח אותה והתאבד, והמקום נבנה בעצם לזיכרה ע"י הוריה.
משם עוד 20 דקות של חתירה, חלק מול הרוח החזקה שהחלה פתאום לנשוב מולנו במעלה הנהר, וזהו.
4 שעות - בדיוק מתאים לנו, לא מעייף מידי ולא משעמם - מומלץ מאד.
הגשם לא מפסיק. יואב טוען שזה מים לא טעימים שהעננים שתו ואז הם יורקים אותם.
22.12.10
אחרי הכביסות והמיבשים (הרעועים) בעיירה הקטנה טאומארונוי, חזרנו בשעת לילה מאוחרת לקאמפ של ה DOC על ההר, ועל הבוקר, כשהילדים עדיין ישנים במיטה האחורית, ירדנו דרומה לכיוון פאלמרסטון נורט'. (התוספת של ה נורט' היא כדי להבדיל מעיירה בעלת אותו שם שנמצאת באי הדרומי).
אין הרבה מה לראות (מצחיק מה?) ומתחיל כבר לשעמם לראות את הנופים המדהימים של הגבעות הירוקות והיערות שמסביב שאותם מבתרים נהרות מים שוצפים וגועשים.
פאלמרסטון נורט' שימשה אותנו בעיקר לשהצטיידות וקניית מעילי גשם טובים יותר מהשכמיות המצ'וקמקות ששמרנו עוד מה"ניאגרה פולס" בקנדה.
וכדי להרגיע קצת את הילדים, הלכנו לפארק העירוני שבתוכו מתקני משחקים מדהימים ואתגריים, כמו טרמפולינות, אומגה ענקית, ועוד ועוד והכל בחינם.
כמה פשוט לרצות את הילדים ולשמח אותם!!!. ממש לא צריך לנסוע עד לניו זילנד לשם כך.
החלטנו לנסות את אתר chiburim והגענו לפנות ערב לזוג נחמד שגר בעיר קטנה בשם LEVIN שנמצאת כשעה נסיעה מוולינגטון.
כשהגענו, חייך אלינו איש נחמד עם כיפה על הראש??? - DAVE וקרין. מסתבר שהם לטענתם יהודים, אבל מאמינים בישו. סיפור ארוך, ולא בדיוק הבנתי, אבל דיברנו על עוד הרבה דברים מעניינים, והעברנו ערב נחמד, עם זוג ישראלים נוסף שהתארח אצלם בבית באותו לילה. אנחנו חנינו בדרייב ווי, ולכן זה לא היווה בעיה, ורק ניצלנו את חדר הרחצה שלהם כדי להתרחץ.
וכמובן גם החיבור לאינטרנט היה שימושי ביותר.
23.12.10
התכנית הייתה לקום מוקדם בבוקר ולהתקדם דרומה, כדי להגיע לים ולשמורת בעלי חיות שנמצאת שם.
DAVE הציע לנו לעצור אצל אחיו שיש לו חווה כדי שהילדים יחוו כמה מהחיות שיש לו שם, אבל רק בבוקר התברר שהוא בכלל לא נמצא בבית היום, אז לקחנו את הבוקר באיזי. ניצלנו את הטוסטר של DAVE לעשות איזה 12 פרוסות כל פעם חזרתי אליהם עם עוד 2 פרוסות כי הילדים ממש אוהבים את זה עם ריבה או שוקולד.
תמונות משפחתיות למזכרת ודרומה.
כבר מתחילים לראות יותר אנשים. יותר קרוואנים ואנשים שמטיילים ובחופש. עד עכשיו היה די נטוש בכל המקומות שעברנו בהם.
החלטנו לעשות את אחר הצהריים והלילה באתר של הDOC בהרים, ושם כמובן לא ויתרנו על הטיול היומי. הילדים מתחילים להתרגל והולכים טוב יותר מפעם לפעם חוץ מיואב שמקטר.
אני צריך למצוא כל מיני תעלולים כדי לדרבן אותו ואנחנו בדרך כלל הולכים לבד מאחור ומדברים או משחקים משחקי מילים, וגם מסתכלים על החיות והצמחים שמסביב. בין לבין מתנהלות שיחות די מעניינות שמאפשרות לי לגלות קצת ממה שעובר במוחו של ילד מוכשר בן 5.
למשל:
יואב: אבא, האם אפשר לראות את אלוהים?
אני: מה זה אלוהים?
יואב: (חושב קצת ואז) אלוהים זה התקווה של ישראל.
....
כך זה נמשך עד לספסל המנוחה הקרוב שיואב לא מפספס כדי לעצור כל פעם לנוח קצת
יש כאן פרח אחד שאנו רואים הרבה מאד והעפרי נתנה לו שם: "פעמונית סגולית"
24.12.10
אנחנו מחליטים לדלג על עיירות החוף הקטנות שמצפון לוולינגטון ונוסעים היישר למוזאון טה-פה פה המדהים.
ביציאה מההרים שוב כבשים כבשים כבשים ועוד כבשים.
המוזאון גדול ומלא מתקנים והפעלות אבל הרבה דברים הם אינם יכולים לחוות בגלל קשיי השפה, והסרטים משעממים אותם בגלל זה.
אבל אני מידי פעם מסתלק בסתר ורואה איזה סרט בסתר, ורחלי בלי לשים לב נרדמת על הפוף בזמן שיואב וגל מציגים את תאטרון הבובות שלהם בפניה.
בילינו שם כמעט 4 שעות בלי בעיות, והילדים בסוף נתקעו באזור המשחקים עם ציורים, תיאטרון בובות ועוד כהינה וכהינה.
לקראת הסוף ביקרנו באגף המאורי - הילדים מאד מוקסמים מהעניין הזה של המאורים - הילידים של המקום, ומקווים שבאי הדרומי נוכל לגלות כפר מאורי אמיתי שבו עדיין גרים כמו פעם - אני בספק.
בינתיים הם לומדים כמה מילים במאורית, ויואב כבר מוציא לשון וצועק את ה"האקא" (ריקוד הקרב המסורתי) בכל הזדמנות.
אחר כך טיילנו לאורך הנמל ובסוף התמקמנו בפארק קטן ליד המוזאון שהותקן בן מגדל אורות שהמקומיים אומרים שהוא מאיר רק בקריסטמס
למי שלא שם לב, זהו ערב קריסטמס, הכל נסגר מוקדם, והפארק מלא פופים כחולים ובנות שמחלקות ואפלים לכל הילדים, דוכן של בלונים ודוכן של ציורי פנים ומשפחות באות ותופסות מקום כדי לראות את הצגת האורות במגדל שמתחיל עם החשיכה.
25.2.10
קריסטמס, הכל סגור, אנחנו בקרוואן פארק 10 TOP נחים, קוראים, והילדים במגרש המשחקים הענק.
מנצלים את הזמן לעדכן את הבלוג ולהעלות את התמונות לפייסבוק ולדבר עם מי שאוןליין.
סוף סוף יש מתקני ברביקיו אז הערב אוכלים סטייק!.
זהו נהר שניזון מ3 הרים גבוהים שבחורף משמשים כאתרי סקי, ואחד מהם הוא הטונגרירו. מדובר בהמון מים. אבל המווווון מים.
נוסעים בכביש וכל 200 מטרים עוברים ערוץ שוצף וגואש בגודל של 3 ירדן ההררי בערך.
החברה היו נחמדים והרשו לנו ללון אצלם בחצר ללא תשלום. מזג האוויר היה סגרירי עדיין וטפטף כל הזמן, וגובה המים בנהר קובעים עם נוכל לצאת לשיט או לא. מהמרפסת שלהם אפשר לראות את המים בנהר.
בבוקר העמסנו הציוד, הכנסנו את הבגדים להחלפה, המצלמה והארנק לחביות מיוחדות אטומות למים, ויצאנו לדרך.
מדובר בקאנו כמו שהיה לאלה מ"גברים במלכודת".
זה דבר לא כל כך יציב, ועל כן סכנת ההתהפכות היא ממשית ביותר, ביחוד בזרימה החזקה שיש בעקבות הגשמים וכמויות המים שירדו מההרים. מצד שני, נהר גבוה מבטיח שהסלעים ישארו הרחק בעומק (אשרי המאמין).
ליתר בטחון, לקחנו איתנו מדריך - ג'ונתן בן 18 - שצרף לשיוט גם חבר שלו שבא בקייק ותפקידו היה לשוט מקדימה ולהזהיר מפני בעיות.
אני הייתי די רגוע, אבל בהמשך התברר שהעניין לא לגמרי פשוט.
בהתחלה, היו מספר מקרים שאיזה סלע גדול החליט להתייצב בדיוק בנתיב השיוט שלנו, ובקצב זרימת הנהר המהירה, ממש לא הצלחתי לשנות את כיוון השיוט, ומזל רק שהקאנו הזה הוא די חזק, ולא מתרגש ממכות מהסלעים.
לא התהפכנו!. אבל זה היה קרוב.
אני הייתי עם הבנות, וגל ועפרי חתרו במרץ, ונהנו בצרחות כשהקאנו היטלטל לו בגלים ובאשדים.
גם יואב שפחד קצת בהתחלה, התלהב במיוחד בקטעים הקשים עם הזרמים וה"מים הלבנים".
המצלמה הייתה רב הדרך בתוך החבית כך שאין הרבה תמונות...
אחרי כשעתיים וחצי (הקדמנו ב49 דקות בגלל הזרם החזק) עצירה בשום מקום. פשוט איזה יתד שתקועה בגדה, אבל לאחר טיפוס תלול במדרגות בין העצים למעלה, הביא אותנו לבית קפה מקסים מוקף בשדות של לבנדר.
הסיפור הוא שזה היה החלום של בחורה ניו זילנדית, להקיפם על גדות נהר הוואנגנואי בית קפה וחווה לגידול לבנדר, רק שלפני מימוש חלומה, היא נסעה לטיול לארה"ב ושם פגשה בחור, התאהבו אבל לאחר זמן מה היא נפרדה ממנו וחזרה לניו זילנד. הבחור רדף אחריה לניו זילנד, רצח אותה והתאבד, והמקום נבנה בעצם לזיכרה ע"י הוריה.
משם עוד 20 דקות של חתירה, חלק מול הרוח החזקה שהחלה פתאום לנשוב מולנו במעלה הנהר, וזהו.
4 שעות - בדיוק מתאים לנו, לא מעייף מידי ולא משעמם - מומלץ מאד.
הגשם לא מפסיק. יואב טוען שזה מים לא טעימים שהעננים שתו ואז הם יורקים אותם.
22.12.10
אחרי הכביסות והמיבשים (הרעועים) בעיירה הקטנה טאומארונוי, חזרנו בשעת לילה מאוחרת לקאמפ של ה DOC על ההר, ועל הבוקר, כשהילדים עדיין ישנים במיטה האחורית, ירדנו דרומה לכיוון פאלמרסטון נורט'. (התוספת של ה נורט' היא כדי להבדיל מעיירה בעלת אותו שם שנמצאת באי הדרומי).
אין הרבה מה לראות (מצחיק מה?) ומתחיל כבר לשעמם לראות את הנופים המדהימים של הגבעות הירוקות והיערות שמסביב שאותם מבתרים נהרות מים שוצפים וגועשים.
פאלמרסטון נורט' שימשה אותנו בעיקר לשהצטיידות וקניית מעילי גשם טובים יותר מהשכמיות המצ'וקמקות ששמרנו עוד מה"ניאגרה פולס" בקנדה.
וכדי להרגיע קצת את הילדים, הלכנו לפארק העירוני שבתוכו מתקני משחקים מדהימים ואתגריים, כמו טרמפולינות, אומגה ענקית, ועוד ועוד והכל בחינם.
כמה פשוט לרצות את הילדים ולשמח אותם!!!. ממש לא צריך לנסוע עד לניו זילנד לשם כך.
החלטנו לנסות את אתר chiburim והגענו לפנות ערב לזוג נחמד שגר בעיר קטנה בשם LEVIN שנמצאת כשעה נסיעה מוולינגטון.
כשהגענו, חייך אלינו איש נחמד עם כיפה על הראש??? - DAVE וקרין. מסתבר שהם לטענתם יהודים, אבל מאמינים בישו. סיפור ארוך, ולא בדיוק הבנתי, אבל דיברנו על עוד הרבה דברים מעניינים, והעברנו ערב נחמד, עם זוג ישראלים נוסף שהתארח אצלם בבית באותו לילה. אנחנו חנינו בדרייב ווי, ולכן זה לא היווה בעיה, ורק ניצלנו את חדר הרחצה שלהם כדי להתרחץ.
וכמובן גם החיבור לאינטרנט היה שימושי ביותר.
23.12.10
התכנית הייתה לקום מוקדם בבוקר ולהתקדם דרומה, כדי להגיע לים ולשמורת בעלי חיות שנמצאת שם.
DAVE הציע לנו לעצור אצל אחיו שיש לו חווה כדי שהילדים יחוו כמה מהחיות שיש לו שם, אבל רק בבוקר התברר שהוא בכלל לא נמצא בבית היום, אז לקחנו את הבוקר באיזי. ניצלנו את הטוסטר של DAVE לעשות איזה 12 פרוסות כל פעם חזרתי אליהם עם עוד 2 פרוסות כי הילדים ממש אוהבים את זה עם ריבה או שוקולד.
תמונות משפחתיות למזכרת ודרומה.
כבר מתחילים לראות יותר אנשים. יותר קרוואנים ואנשים שמטיילים ובחופש. עד עכשיו היה די נטוש בכל המקומות שעברנו בהם.
החלטנו לעשות את אחר הצהריים והלילה באתר של הDOC בהרים, ושם כמובן לא ויתרנו על הטיול היומי. הילדים מתחילים להתרגל והולכים טוב יותר מפעם לפעם חוץ מיואב שמקטר.
אני צריך למצוא כל מיני תעלולים כדי לדרבן אותו ואנחנו בדרך כלל הולכים לבד מאחור ומדברים או משחקים משחקי מילים, וגם מסתכלים על החיות והצמחים שמסביב. בין לבין מתנהלות שיחות די מעניינות שמאפשרות לי לגלות קצת ממה שעובר במוחו של ילד מוכשר בן 5.
למשל:
יואב: אבא, האם אפשר לראות את אלוהים?
אני: מה זה אלוהים?
יואב: (חושב קצת ואז) אלוהים זה התקווה של ישראל.
....
כך זה נמשך עד לספסל המנוחה הקרוב שיואב לא מפספס כדי לעצור כל פעם לנוח קצת
יש כאן פרח אחד שאנו רואים הרבה מאד והעפרי נתנה לו שם: "פעמונית סגולית"
24.12.10
אנחנו מחליטים לדלג על עיירות החוף הקטנות שמצפון לוולינגטון ונוסעים היישר למוזאון טה-פה פה המדהים.
ביציאה מההרים שוב כבשים כבשים כבשים ועוד כבשים.
המוזאון גדול ומלא מתקנים והפעלות אבל הרבה דברים הם אינם יכולים לחוות בגלל קשיי השפה, והסרטים משעממים אותם בגלל זה.
אבל אני מידי פעם מסתלק בסתר ורואה איזה סרט בסתר, ורחלי בלי לשים לב נרדמת על הפוף בזמן שיואב וגל מציגים את תאטרון הבובות שלהם בפניה.
בילינו שם כמעט 4 שעות בלי בעיות, והילדים בסוף נתקעו באזור המשחקים עם ציורים, תיאטרון בובות ועוד כהינה וכהינה.
לקראת הסוף ביקרנו באגף המאורי - הילדים מאד מוקסמים מהעניין הזה של המאורים - הילידים של המקום, ומקווים שבאי הדרומי נוכל לגלות כפר מאורי אמיתי שבו עדיין גרים כמו פעם - אני בספק.
בינתיים הם לומדים כמה מילים במאורית, ויואב כבר מוציא לשון וצועק את ה"האקא" (ריקוד הקרב המסורתי) בכל הזדמנות.
אחר כך טיילנו לאורך הנמל ובסוף התמקמנו בפארק קטן ליד המוזאון שהותקן בן מגדל אורות שהמקומיים אומרים שהוא מאיר רק בקריסטמס
למי שלא שם לב, זהו ערב קריסטמס, הכל נסגר מוקדם, והפארק מלא פופים כחולים ובנות שמחלקות ואפלים לכל הילדים, דוכן של בלונים ודוכן של ציורי פנים ומשפחות באות ותופסות מקום כדי לראות את הצגת האורות במגדל שמתחיל עם החשיכה.
25.2.10
קריסטמס, הכל סגור, אנחנו בקרוואן פארק 10 TOP נחים, קוראים, והילדים במגרש המשחקים הענק.
מנצלים את הזמן לעדכן את הבלוג ולהעלות את התמונות לפייסבוק ולדבר עם מי שאוןליין.
סוף סוף יש מתקני ברביקיו אז הערב אוכלים סטייק!.
היי עוזילה, כייף לקרוא את הבלוג שלך, הכי כייף לקרוא את מה שאתה מרגיש כמו השיחות שלך עם יואב. יהייה נחמד אם תעיף את הטפט המיושן הזה. מתגעגע, דני
השבמחקהבלוג נראה הרבה הרבה יותר טוב !!!! קבל חח על השיפור
השבמחק